שביל החלב- פרק 1- הלילה הוא הר געש
הכל התחיל בלילה סוער.
בלילה ההוא הרוחות שאגו והשתוללו, עשה רושם שכל העצים עומדים להיעקר ולעוף ברוח החזקה, אבל משום מה הם החזיקו מעמד. הרעמים צרמו באוזניים והברקים סינוורו את העיניים, והעולם נראה כאילו שעמד להתפוצץ לרסיסים עוד שעה או שעתיים.
בלילה ההוא אף אחד לא הסתובב ברחוב, אפילו לא אני. אני ניסיתי לישון, אבל מי יכול להירדם כשבחוץ מתחוללת סערה שכזו?! אז פשוט נכנסתי מתחת לשמיכה העבה והתחבאתי שם מהחושך ומהרוחות. עברה שעה ולא הצלחתי להירדם. שיניתי תנוחה, עכשיו ניסיתי לישון כשאני שוכב על הגב. עברה עוד שעה ועדיין לא נרדם. עוד פעם משנה תנוחה, הפעם על הצד… ושוב לא נרדם! השעה שתיים לפנות בוקר… בקצב הזה אני בחיים לא אצליח להתעורר…
זה היה בדיוק השלב שבו התייאשתי מלהירדם ובהיתי בקירות. ארבעה קירות, ביום לבנים ובלילה אפורים, קירות מרובעים ונקיים. בלי ציורים ובלי תמונות…. אבל בינינו, הצללים זזים מצד לצד ואני מתחפר עמוק בתוך השמיכה. עוד מעט אני ארדם, אני מקווה… ממש עוד מעט… לא. עדיין לא. אני ער. למה אני ער? סתם ככה. סתם. סתם סתם סתם. זה גם השלב שבו מתחרפנים ומתחילים לדמיין דברים, וכואב הראש מרוב מחשבות… אם אני כבר ער, עדיף לאכול. אז ליקקתי קצת חלב וישבתי לצפות בחלון… ושם, בין הטיפות והשלוליות… ישבה לה על ספסל… אישה. אישה לבנה.
האישה הלבנה לבשה חליפה לבנה מחוייטת, זוג נעליים לבנות ומצוחצחות היטב, כובע גדול ורחב שוליים שגם הוא לבן וזוג כפפות לבנות ונקיות. לא ראיתי ממרחק כזה, אבל אני גם די בטוח שהעגילים ושהטבעות שענדה על גופה לבנים גם הם. לאישה הלבנה היה עור חיוור ולבן, שיער ארוך ולבן, ציפורניים לבנות, אף לבן, ארוך ומחודד ושפתיים אדומות כמו דם.
אני מודה, הרגשתי לא נעים להסתכל עלייה ככה, אבל לא הפסקתי. היא מצידה לא שמה לב, ולא הלכה לשום מקום. היא גם לא הייתה רטובה, האישה המחורבנת והמוזרה הזו. מה היא חושבת לעצמה, לשבת ככה בגשם באמצע הלילה?! לא יכולתי לזוז. עברה שעה ושנינו לא זזנו. עברה עוד שעה ועדיין לא קרה כלום. השעה ארבע וקצת לפנות בוקר ולא ישנתי כל הלילה. עוד מעט תעלה השמש, אבל אני מרותק. האישה קצת זזה והיא הייתה יפייפיה, אז המאצ'ו שבי אמר לי "צא אלייה! תברר מה קורה!". הפחדן שבי לחש לי באוזן השנייה "עזוב, היא לא תשים עלייך, תשאר פה… לפחות תהיה יבש. אתה בכל מקרה לא אוהב רטיבות, ובכל מקרה אלייך היא לא תתייחס."
אז יצאתי החוצה והתחככתי ברגלה.
הסקרנות הרגה את החתול? אני חתול אחר, אז הסקרנות אותי לא תהרוג.
היא הביטה בי עם זוג העיניים הלבנות שלה. עברה דקה והיא עוד לא הגיבה. עברה עוד דקה ועדיין לא הגיבה, אז הוצאתי מפי "מיאו" קטן ודק.
היא הביטה בי שעה קלה ובחנה כל שיערה ושיערה מפרוותי העבה. עשה רושם שהיא אף פעם לא ראתה חתול כמוני, עם פרווה ארוכה ולבנה. היא אהבה את המראה שלי, אז היא העבירה עליי ליטוף קל.
היד שלה הייתה קפואה למרות הכפפות, הרגשתי שאני קופא מבפנים ושהעצמות שלי מתקשות. כשהיא התרחקה ממני הרגשתי שהגשם הקר ושהסערה החזקה הם כמו תנור שמחמם גם מבפנים וגם מבחוץ. הוצאתי מפי עוד "מיאו" דקיק ודילגתי חזרה מהחלון חזרה אל ביתי. היא מצידה נעלמה כאילו שלא הייתה פה כלל. אני לא יודע לאן היא הלכה, אבל אני יודע שאנחנו ניפגש בקרוב מאוד. תחושת בטן מוזרה, ואתם יודעים, אומרים שלחתולים יש חושים מאוד מחודדים…
אז ניערתי את מי הגשם מפרוותי ונכנסתי עמוק אל תוך השמיכה והסדינים. עברה שעה ונרדמתי סוף סוף.
בקצת הזמן שישנתי בו חלמתי שטיילתי בשביל החלב, ראיתי כוכבים גדולים וקטנים, חייזרים מחייכים וגם… קרחונים.
תגובות (3)
את יודעת בשביל סיפור ילדים יש בו די הרבה מילים מסובכות. ואני לא בטוחה שמותר להגיד מחורבנת בסיפור ילדים. ילדים קוראים את זה!
אבל מעניין אותי לדעת. למה דווקא החתול והגברת הקרחונית הזו? זה אולי לא סיפור שמתאים לילדים לדעתי, אבל אני רוצה להמשיך לקרוא אותו בתור עצמי.
כן, אין לי ממש מנגנוני סינון שמתאימים לסיפורי ילדים… אני מאוד משתדלת אבל! אם אני אוציא את זה אי פעם לאור, זה לא יהיה כתוב כמו מיינדפאק :)
חחחח אני בטוחה בכך. האמת שעכשיו קלטתי שסיפורי ילדים כולל בעצם סיפורים לילדים עד גיל 12. אז אני מניחה שזה בסדר לבני 9-12… עם סינון מילים כמובן.