מציאות מדומה 1D – פרק 12

"אז… מה עכשיו?" שאלתי אותו כשהייתי בתוך הזרועות שלו כשישבנו מחובקים על נדנדה נחמדה שהייתה בחצר הענק של הבית.
"אני לא יודע… זתומרת… ליאם לא יודע עלייך, אז אנחנו לא יכולים לעשות דברים כאלה מולו.." הוא אמר לי וליטף אותי והנהנתי להסכמה.
"אתה יודע משהו…" אמרתי בשקט שפתאום חשבתי על משהו. "הממ?" הוא שאל בשקט.
"חשבתי על זה… אתה בכלל לא יודע איך אני נראת" הגעתי למסכנה שקצת הלחיצה אותי…
הוא צחק ולא הבנתי למה הוא צוחק, למרות שהצחוק שלו היה נעים לי באוזניים. "מה מצחיק?" שאלתי בתמימות והוא המשיך לצחוק.
"את באמת חושבת שאני לא ארצה אותך יותר בגלל איך שאת נראת.." הוא הפסיק לצחוק ואמר לי בעדינות. "אני מזכיר לך שחיבבתי אותך מההתחלה רק בגלל מי שאת, ואני עדיין לא ידעתי איך את נראת" הוא המשיך ואני חייכתי. "אוקי.. אז עכשיו שאמרת את זה אני יכולה לספר לך שאני ממש עצומה וקירחת וכל הפרצוף שלי פצעים" אמרתי וצחקתי וגם הוא צחק איתי.
"תזהרי אלה.. כי אני באמת חושב שאני מתחיל להתאהב בך" הארי אמר, וברגע שהוא אמר את זה התחלתי להרגיש ממש מוזר, הראש שלי התחיל לכאוב ופתאום התחיל לרדת ממש גשם חזק, נכנסנו לתוך הבית במהירות. התחלתי להחזיק את הרא שלי ממש חזק כי הוא כל כך כאב לי. היה רעש ממש נוראי כי הרעמים היו עצומים והרעידו את כל הבית ואני חושבת שאפילו הברקים השמיעו רעש ובוקי שמעתי את עצמי חושבת. "אלה מה קרה??" אביה צעקה מודאגת בגלל שלא היה אפשר לשמוע כלום בלי צעקות והחזיקה אותי. "אני לא יודעת.. הראש שלי ממש כואב.." אמרתי בקול רם ורק אז זה היכה בי, רק עכשיו הבנתי את מה שהארי אמר. "זה הארי.. " זה כל מה שהצלחתי להגיד ולא הצלחתי להשלים את המשפט, הרגשתי סחרחורת ופשוט נפלתי על הריצפה.

הראש שלי כאב ומצאתי את עצמי על ספה, הרגשתי מישהו מעלי אבל לא הצלחתי לראות מי זה. רק יכולתי לדעת שהראש שלי שוכב על הברכיים שלו. "היא מתעוררת!" שמעתי בהדים קול צועק וראיתי הכל מטושטש. ראיתי מהצד של הראש שלי משהו חום, נגעתי בו וקירבתי אותו לעיינים שלי. זה…? שיער?… זה השיער שלי! השיער החום שלי! חזרתי לגוף שלי! סוף סוף.. יכולתי עכשיו לשכב לרווחה והראש שלי קצת הפסיק לכאוב מרוב שהיה לי טוב לדעת מה המצב שלי. הסתכלתי למעלה וראיתי את הארי מעלי, הסתכל עלי מלמעה והעיינים המדהימות שלו בהו בשלי והוא רק חייך, אבל הראש שלי עוד קצת כאב. "את יפייפיה אלה" הוא לחש לי בשקט ורק אני יכולתי להבין על מה הוא מדבר, בגלל השיחה שלנו קודם על איך אני נראת. חייכתי אליו לאט ועצמתי עיינים, לא הצלחתי להשאיר אותן פתוחות כי כל כך כאב לי הראש.
"מה המצב עם מיילי?" שמעתי את הקול של לואי אומר. מיילי? רגע? היא פה? איך זה הגיוני שהגוף שלי הגיע לפה וגם מיילי עצמה כאן? קמתי לאט ועברתי מתנוחת השכיבה לישיבה.
"מה קורה כאן???" ליאם שאל בלחץ ולא הבין מה קורה כאן, וגם אני לא ממש הבנתי איך הכל קרה.
שיפשפתי את העיינים וראיתי את מיילי גם שוכבת על ספה, ליאם הלך הלוך ושוב ולא הבין מה קורה, אביה ולואי ניסו להעיר את מיילי, וגם נייל לא נראה הכי בעיינים. אבל הכי בלחץ, היה ליאם…
"כמה זמן אני ככה כבר?" שאלתי בשקט ועוד החזקתי את הראש שלי. "חצי שעה בערך" הארי אמר לי בשקט וכל מה שחשבתי עליו היה ליאם. מסכן… חצי שעה הוא כבר ככה מבולבל בטח ואף אחד לא נותן לו תשובות.
מיילי קמה לאט וגם היא לא הבינה מה קורה כאן, אבל ברגע שהסתכלנו אחת על השנייה, שתינו ידענו מה קרה עכשיו.
"אז… למי הצלחת לגרום להתאהב בך?" היא הרימה גבה והיה לה חיוך מרושע על השפתיים, שהצחיק רק אותה ובטח שלא אותי. לא ניצלתי אף אחד בשביל זה, וזאת בדיוק הדרך שבה היא הציגה את זה.
"זה לא מצחיק מיילי, אז את יכולה להתחיל להוריד את החיוך" אמרתי לה והיא גילגלה עיינים ונעמדה.
הרגשתי את הארי ליידי מחבק אותי ומלטף אותי ביד.
"האא… אני מבינה מה קורה כאן… הארי הארי הארי…הארי התמים.. חשבתי שמה שהיה לנו היה אמיתי…" היא חייכה, ושוב, החיוך הזה לא שימח אף אחד מלבדה. התעצבנתי עליה ונעמדתי.
"אני חושבת שאת צריכה להתחיל להסביר לליאם על הכל, את חייבת לו את זה לפני שאת בורחת מפה" אמרתי לה בעדינות וליאם היה ממש מבולבל, כולנם הסתכלו עלינו ולא הבינו מה קורה.
"פפפ… בסדר.." היא אמרה לי כאילו היא עושה טובה למישהו. היא סיפרה לליאם הכל מול כולם, והם כולם היו בשוק, וליאם עוד היה ממש מבולבל. היא סיפרה לכולם גם על ההחלפת הופות, ולמרות שכמה שזה לא הגיוני. "אני באמת מצטערת ליאם" היא אמרה בעדינות. ליאם לא הסתכל עליה, הוא בהה בריצפה. "רק תצאי מפה" הוא אמר לה כשהסתכל על הריצפה. "ליאם, אמרתי לך זה רק–.." היא רצתה להשלים את המשפט אבל ליאם עצר אותה. "בבקשה… רק תלכי מכאן" הוא ביקש ממנה שוב. הוא נראה כל כך שבור, וממש ריחמתי עליו. לא יכולתי לראות אותו ככה. היא הלכה לכייון הדלת והרעש האחרון שנישמע בין הדדמה הייתה תריקת הדלת.
"אני היחיד שלא ידע כלום?" הוא שאל בשקט אחרי כמה דקות של מחשבה לעצמו.
כולנו נשארנו בשקט, התביישנו לענות.
"האמת שגם אני לא ממש ידעתי" נייל החמוד שבר את הקרח של השתיקה והמבוכה שהייתה בין כולם.
"רגע… זאיין? ידעת גם?" שאלתי והוא הנהן במבוכה אל הריצפה. "אביה סיפרה לי" הוא אמר בשקט.

"אז… כולכם ידעתם, ואף אחד לא אמר לי כלום… פשוט המשכתם לשחק בכאילו? חשבתם שככה אולי אני לא אדע מכלום?" הוא שאל וכולנו התביישנו בעצמנו.. ולא ענינו.
"ואת… כל הזמן הזה, עשית את עצמך מאוהבת בי… עשית את עצמך חברה שלי… הייתי באמת מאוהב בך… אני צריך לצאת מפה…" הוא המשיך. הסתכלתי על הריצפה בבושה והוא פנה לכיוון דלת החצר. "ליאם…" אמרתי בשקט והוא הסתובב אלי, לא היה לי מה להגיד לו, אבל רק לא רציתי שהוא ילך מפה, הרגשתי כל כך אשמה. "הרגע גיליתי שהיו לי שתי חברות, ושתיהן סתם עשו את עצמן חברות שלי, ואני פשוט אשם שאני כל כך תמים… אני חושב שמגיע לי קצת זמן לחשוב לעצמי…" הוא אמר לי ויצא מהדלת. הרגשתי כל כך רע עם עצמי…
"אלה הוא צודק… הוא הרגע גילה שהוא היה נמצא כל הזמן הזה באהבה לא אמיתית… תני לו ללכת" אביה ניסתה להרגיע אותי שזה לא אשמתי, אבל ידעתי שזה היה ממש לא בסדר לעשות את עצמי חברה שלו, ולתת לו ככה להמשיך לאהוב אותי…
"מה זאת אומרת למי הצלחת לגרום להתאהב בך..? למה מיילי התכוונה?" פתאום הארי שאל והיה נראה כאילו רק עכשיו יצא מהמחשבות שהוא היה שקוע בהן ולא הקשיב לשום מילה ממה שנאמר פה מאז מה שמיילי אמרה.
"היא סתם מדברת שטויות הארי… האי פשוט התכוונה שכדי שמיילי ואלה יחליפו בחזרה אחד ממכם צריך להתאהב בה…" אביה ניסתה להבהיר את העיניינים.
"אז זאת הייתה התוכנית שלך..? לגרום לי להתאהב בך, כדי שתוכלי לחזור לגוף שלך?" הוא שאל. אני לא מאמינה שהוא באמת שאל את זה. הוא באמת חושב שכזאת בחורה אני?! אני בחיים לא אעשה את זה! אפילו לא חשבתי על זה לשנייה אחת.
"הארי! אתה באמת חושב שזה מה שתיכננתי?? .. אני בחיים לא אעשה דבר כזה!" מיהרתי להגיד אבל הוא פשוט לא רצה להקשיב למה שיש לי. תוך כדי המילים שלי הוא נעמד במקום.
"את יודעת משהו אלה… אני פשוט לא מצליח להאמין לך…" המילים שלו חתכו אותי כמו סכין. הרגשתי שכואב לי בכל מקום.
הוא יצא החוצה לחצר בדיוק כמו ליאם ואני מצאתי את עצמי נעמדת במקום ולא מצליחה לזוז, או לחשוב, או לנשום.