thousands worlds (אלפי עולמות) פרק 4

אז מה אתם אומרים? להמשיך לכתוב את הסיפור הזה או… מה?
מצפה מכם לתגובות והערות והארות :))

התעוררתי על אותו ספסל קר.. עכשיו הוא היה רטוב מהדמעות שלי, הייתה זו שעת זריחה מוקדמת ביותר
חשבתי שזה לא יהיה נבון אם אמשיך להיות פה.. "אולי כדאי שאלך מכאן להמשיך בחיפושים שלי"
קמתי מהספסל וצעדתי אל העבר האחר של הגינה, לא המקום שממנו נכנסתי אליה, הלכתי והלכתי והדרך התארכה לה כאילו היה זה מרחק של קילומטרים
הרגשתי את האדמה בוערת מתחת לרגלי
"איפה אני? מה אני עושה פה בכלל? איך הגעתי אל המקום הזה? והכי חשוב, איך אני חוזרת הביתה?"
אחרי שעות של הליכה ברחובות שלאט לאט התמלאו הרגשתי שהכוחות שלי עוזבים אותי
"אני הרי לא שייכת לפה, אז מה זה המקום הזה?" מידי פעם צצו לי דמויות מול העיניים ששיקפו את כל מי שחלמתי להיות כשהייתי קטנה וככה במהלך השנים עד הרגע הזה ממש..
היה לי מעט כסף ולקראת שעות הצהריים התחלתי לחוש ברעב שהציק לי כבר מיום האתמול אך לא התייחסתי אליו
לקחתי את הכסף של אנדי וקניתי לי בקבוק מים וסנדוויץ', התיישבתי באיזה גינה צדדית שמצאתי בהמשך הרחוב ואכלתי.. הרגשתי את הלחם חונק את גרוני, בקושי הצלחתי לבלוע
"אני מרגישה כ"כ אבודה, מה עליי לעשות?"
דמעות זלגו במורד לחיי והרגשתי כמו ילדה קטנה שאיבדה את אמא שלה באמצע מרכז קניות גדול
לפתע ניגשה אליי מישהי, היא לבשה חצאית קצרה, ג'ינס וחולצה סגלגלה, היא הייתה דיי צנועה לדעתי
מתאימה ל.. "ספיר?"
"איך את יודעת את שמי?"
"אממ.. את החברה הכי טובה שלי" היא בהתה בי כמה רגעים לא מבינה מה אני רוצה ממנה, "ספיר, זו אני, אשלי"
"תסלחי לי, אבל אני לא יודעת מי את, רק ראיתי אותך יושבת ככה והיה נראה שמשהו לא בסדר איתך אז ניגשתי לבדוק, את בסדר?"
"אממ.. לא ממש, איבדתי את כל היקר לי בחיים שלי"
"אני לא ממש יכולה לעזור לך, מצטערת.. את רוצה אולי להתקשר למישהו? יש לך פלאפון?"
הבטתי לרגע מעבר לכתפה ואז בעיניה הירוקות וטבעתי ביער שהן שיקפו לי, עכשיו אני הרגשתי כמה אני אסירת תודה לה שהיא חברה שלי.. אבל היא לא יודעת מי אני..
"אין לי מאיפה להתקשר, יש לי כרטיס כדי להתקשר מטלפון ציבורי אבל אני לא רואה אחד בסביבה", אמרתי לה לבסוף אחרי שהבנתי שהעניין של זה שאולי היא כן מכירה אותי, אבוד..
"קחי" היא הושיטה לי מכשיר סלולארי, דיי דומה לזה שאני יודעת שיש לה, כנראה שלא משנה איפה היא נמצאת ואם היא מכירה אותי או לא.. הטעם שלה הוא אותו טעם בכל מצב "תתקשרי מזה, יש לך לאן?" היא הסתכלה עליי במבט מוזר כזה של 'מאיפה נחתת עליי עכשיו? ולמה בכלל ניגשתי אלייך מלכתחילה?' אבל אני מכירה את ספיר היא לא תלך רק בגלל שאני מוזרה, אם היא התחילה במשהו היא תגמור אותו..
הוצאתי את הדף שאנדי נתן לי והבטתי בספרות, היא הסתכלה לרגע על הדף ועליי ואז על הפלאפון שלה שהיה אצלי ביד ואמרה, "תביאי, אני אחייג" הושיטה את ידה ולקחה בעדינות את הדף והפלאפון
אחרי שחייגה הושיטה לי את הטלפון שאחכה שיענו לי והתרחקה מספר צעדים ממני שיהיה לי נוח לדבר
אחרי כמה צלצולים הטלפון נענה, כמעט מיד זיהיתי את הקול של אנדי.
"הלו?"
"אנדי?" דיברתי קצת בחשש, הוא בכל זאת לא חייב לי כלום אבל, אני חייבת, הוא היחיד שיכול אולי לעזור לי, הדלת הרי נמצאת אצלו בבית, אין מוצא אחר..
"כן, מי מדבר?" הקול שלו היה מאופק ומרוחק, אבל אפשר להבין אותו הוא לא יודע מי אני בכלל
"אשלי.. זוכר אותי?"
"אשלי, מה שלומך מתוקה? את בסדר?" הקול שלו ברגע אחד הפך לחם, כאילו הוא מכיר אותי כבר שנים על גבי שנים והבעיה הייתה שלא הזדהיתי
"אני.. אני בכלל לא יודעת איפה אני…. אתה יכול לעזור לי?"
"אני חושב שכן", שמעתי את החיוך שלו מעבר לקו, לא הבנתי למה הוא מחייך… אבל לא עברו כמה רגעים והוא ניתק, למה הוא ניתק לי?
ואז הבנתי,
שמעתי מישהו קורה לי במרחק של כמה מטרים ממני, "אשלי?"
הבטתי לכיוון וראיתי אותו, זה היה אנדי, הוא הושיט אליי שתי ידיים, קמתי מהספסל ורצתי אליו, עדיין מחזיקה את הפלאפון של ספיר אצלי ביד
הגעתי אליו והוא חיבק אותי חזק
"הייתה לי הרגשה שלא ממש תסתדרי, חיכיתי רק לטלפון ממך כי לא ידעתי איפה למצוא אותך, עם כל שעה שעברה חשבתי שלא אמצא אותך יותר, אבל איך הגעת לפה?"
בזיוית העין ראית את ספיר מתקרבת אלינו בהיסוס הסתובבתי אליה והושטתי לה את הפלאפון שלה כשהוספתי "תודה, זה מאד עזר לי"
היא הביטה כמה רגעים בי ובאנדי ואז הסתובבה ללכת במלמול של "אשמח לעזור לך שוב אם תצטרכי" ואז היא נעלמה מעבר לפינה
"אשלי, את בסדר מתוקה? אני לא יודע למה, אבל בלילה אחרי שעזבת את הבית שלי, התעוררתי באמצע הלילה ויצאתי מהחדר, זו הייתה הפעם הראשונה שזה קרה אבל אז נגלתה לעיניי דלת שלא הכרתי לפני ובאותו רגע הבנתי שדיברת אמת, אני מצטער שזלזלתי בך"
"אנדי, אני מודה לך, אבל איך ידעת איפה למצוא אותי?"
"לא ידעתי במקרה עברתי פה, אני בדיוק בדרך חזרה מבית של חבר ואז הצלצול הזה וראיתי מישהי שהייתה כל כך דומה לך אז נעצרתי ובדקתי אם זו באמת את וכשהבנתי שזו את אז ניתקתי וקראתי לך"
"אני כל כך שמחה שמצאת אותי, אני לא יודעת מה הייתי עושה אם לא היית מוצא אותי"
"אוקי, ועכשיו מתוקה, אנחנו צריכים להחזיר אותך למקום שממנו הגעת" הוא נעצר רגע והביט עליי ואז אמר "אכלת משהו מאתמול? ולמה בכית כל כך?" הוא הושיט את ידו לפני וניגב את הדמעה הסוררת שבצבצה לה בזיוית עיניי
חייכתי אליו במבוכה ואז הוא הושיט לי יד והלכנו..