בית ספר לרוחות רפאים

הוא גדול. הוא מפחיד. הוא מסוכן. איש לא יצא ממנו. איש גם לא יצא.
בית ספר לרוחות רפאים. פרק1
היא לא זוכרת את המוות שלה, היא לא זוכרת את הקור, את הבכי, את הצרחות של אימה. את הגעגועים שהוריה ירגישו ועדיין מרגישים כלפיה. היא לא זוכרת את החבר שלה מהתיכון. זמק-שמו. היא לא זוכרת את כל אלה כיוון שהיא מתה. כיוון שהיא נרצחה בדם קר על ידי אותם אנשים שרצחו את אלה שהיא אוהבת. ולכן, מכל החיים הקודמים שהיו לה היא זוכרת את הרוצח.
הרוצח שהרג אותה.
היא יוצאת מהבית, ספר קריאה בידה, כתוב במילים בלתי מובנות. היא לא זוכרת את המוות. אבל היא זוכרת את החיים. החיים שבגדו בה. שהרגו אותה.
היא עוברת את הכביש בעיר המתים והולכת לכיוון הבית-ספר, שם. היא ידעה. היא תפגוש את ילדי-המתים ואיתם תוכל להתחיל ללמוד.
ללמוד. היא שנאה את המילה כשם ששנאה את הרוצח שלה. בבית ספר לרוחות רפאים לא לימדו לקרוא. לא למדו לכתוב. הם לימדו להרוג. לרצוח. לנקום.
היא לא אהבה את הבית-ספר אבל אם הרוחות הכריחה אותה ללכת היא איימה על משפחתה. על הוריה. אם-הרחות אולי רקוח. אבל היא מסוכנת.
איש לא אהב את אם-הרוחות. כולם פחדו ממנה. היא שלטה ביד רמה על עולם הרוחות ועל מה שהוא כולל, ומי שהיה מסרב לפקודותיה-היא הייתה מכניסה אותו לאש הגיהינום.
היא לא אהבה להיות מתה. אבל היא למדה ל'חיות' עם העובדה כדי שביום מן הימים היא תוכל לחזור לעולם החיים. נכון. היא תחזור לעולם החיים בגוף אחר. ונכון. יכול להיות שהיא לא תאהב את הגוף ה'אחר' שלה. אבל עדיין. היא תוכל לחזור.
היא נכנסת לכיתה שלה, שם מחכים לה ילדי-המתים.
היא מתיישבת על כיסא-הרפאים שלה ומורה-המתים מתחיל ללמד.
היא שנאה את מורה-המתים ואת כל מה שהוא לימד. היא שנאה אותו כשם ששנאה את הרוצח ואת אם-הרוחות.
והוא? הוא ידע את זה.
היא פותחת את ספר הרפאים ומביטה במורה-הרפאים.
הוא מרים גבה.
היא מרימה שניים.
"רוח מספר שלושים ואחת." אמר מורה-הרפאים והיא התמקמה במקומה. כן. ככה קראו לה בעולם המתים. רוח שלושים ואחת.
מורה-הרפאים מסובב את ידו והספר שלה נפתח בעמוד מלא ציורים מגעילים.
"קראי!" פקד.
והיא קוראת.
וכי, יש לה ברירה?