מציאות מדומה 1D – פרק 11

אני לא יודעת מה לעשות. איך אני גורמת לאחד מהם להתאהב בי? אני מתכוונת… זה לא משהו שלוקח כמה ימים, זה תהליך, וזה לא כזה פשוט כמו שזה נשמע… אוףף מה אני יעשה??
לפחות קודם כל אני יודעת שאני צריכה לדבר עם ליאם, אז זה לא שיש לי דרך ללא מוצא, והיום זה התזמון המושלם… לואי ירש מסבא רבה שלו את הבית הענק של המשפחה שלהם, והוא מזמין אותנו לראות אותו.
ירדתי מוכנה במדרגות למטה וראיתי את ליאם. לעזאזל למה הוא כזה חמוד??
"מוכנה?" הוא שאל אותי ולא היה נראה לבוש ליציאה בכלל. "כן, אבל אתה לא נראה" אמרתי וצחקתי ביחד איתו. "כן.. אני עולה להתלבש" הוא אמר ובלי שהספקתי להגיב הוא המשיך. "היי.. תגידי.. אף פעם לא סיפרת לי שיש לך חברה מניו יורק" הוא אמר ונבהלתי. "אה.. באמת? חשבתי שניפגשתם כבר… מה.. לא?" אילתרתי משהו במקום. "לא.. הייתי זוכר יפייפיה כזאת" הוא אמר ואני הסמקתי כמו לא יודעת מה. "תודה.." אמרתי בלי לחשוב פעמיים כמו סתומה. טיפשה!! מה תודה מה?!
"הא..?" הוא שאל מבולבל. "כלום כלום.." אמרתי מהר וקיוויתי שהוא לא שם לב שדיברתי.
"איך קוראים לה?" הוא שאל בשקט. טוב אלה את לא יכולה לזרום איתו ככה, את לא אלה עכשיו, את מיילי. ואני לא מכירה ילדה אחת שלא מקנאה שחבר שלה שואל על מישהי אחרת.
"מתעניין בה.. הא ליאם.?" שאלתי ולא יכולתי להפסיק לצחוק עליו על כמה שהוא נראה לחוץ.
הוא חייך מרוב שהוא היה נבוך והסתובב לעלות למעלה במדרגות.
"אליסון… אלה.. קוראים לה אלה" עצרתי אותו לפני שהוא עלה למעלה. הוא הסתובב אלי וחייך את החיוך המתוק שלו. "אולי תכירי לי אותה יום אחד" הוא אמר ואני הנהנתי וחייכתי.
אוקי.. זה מגניב… ליאם פאיין באמת רוצה להכיר אותי….
אחרי כמה דקות קצרות הוא ירד למטה לבוש. חתיך כרגיל. נכנסנו למכונית והתחלנו לנסוע. הגענו לשכונה מדהימה! עם המון עצים ואגמים, והכל היה ירוק ויפה והבתים היו גדולים ומדהימים, התקרבנו לאיזה בית עצום, הבית הכי בולט מכל התים שמסביב, התקרבנו לבית עם המכונית וממולינו היה איזה שער ענק בצבע זהב. עצרנו מולו וראינו שמצד החלון של המכונית יש כפתור אדום ורמקול קטן. "את בטח צוחקת עלי!" הוא אמר וצחקנו כמו שני משוגעים. זה היה כמו בסרטים וזה היה אחד המוזרים, היה אשכרה רמקול קטן ליד השער הענק הזה. תוך כדי שלא הפסקנו לצחוק ליאם לחץ על הכפתור האדום.
"היייי ליאם! נכון שהשער הזה פשוט מגניב?!" שמענו את נייל מתלהב ברמקול ואני לא הפסקתי לצחוק.
"איך אתה יודע שזה אני?… רגע.. אל תגיד לי שיש פה גם מצלמה" ליאם שאל ואני צחקתי אפילו חזק יותר.
"כן.. זה מגניב או מההה??" נייל המשיך להתלהב וכבר לא הצלחנו להבין מה הוא אומר בגלל שהוא היה נשמע כאילו הוא אוכל משהו תוך כדי ולועס תוך כדי שהוא מדבר.
"נייל… אתה אוכל עכשיו, נכון?" ליאם שאל ונתן לעצמו מכה על המצח מרוב הטימטום של נייל.. נייל הוא הבן אדם הכי מצחיק שיש!
"כן אני כן… אני שמח שזה מצחיק אותך מיילי.. בואי שמרתי לך כמה מהעוגיות. נשארנו עוד..1…2… אמ.. בעצם.. תשכחי ממה שאמרתי, פשוט תכנסו" נייל אמר ופתח לנו את השער. אני פשוט לא הצלחתי להפסיק להתפוצץ מצחוק.
"אני פשוט אוהב אותו.." ליאם אמר עם חיוך תוך כדי שהחנה את המכונית בחניה הענקית שהייתה ממול הבית העצום. "מי לא…" המשכתי אותו ויצאתי מהמכונית. הבית היה ענק! היתה מזרקה מבחוץ והמון עצים ויכולתי לראות את הדרך לחצר האחורית שגם היא בטח ענקית. זה היה הבית הכי גדול שראיתי בכל החיים שלי. אני וליאם הלכנו יד ביד לדלת הכניסה העצומה. צילצלנו בפעמון שהשמיע רעש מוזר. שנכנסנו גיליתי שהבית מבפנים אפילו גדול יותר מבחוץ. לפי התקרה הגבוהה שלא נגמרה יכולתי לנחש שיש לבית הרבה קומות, בכל קומה היו המון חדרים, או לפחות ככה בקומה הראשונה. הכל היה לבן חלק ונקי.
"עצום הא..?" לואי שאל וחייכתי אל התיקרות ואל הבית שבהיתי בו. הוא ליווה אותנו לסלון העצום ששם כבר כולם היו. "אביה.. אני צריכה לדבר איתך" אמרתי לה ולקחתי אותה לאחד הדלתות, מעבר לדלת היה פתיו הענקי וחלק עם מזרקה באמצע שלה שעשתה רעש וההד היה ענק.
"מה קרה?" היא שאלה אותי. סיפרתי לה על מיילי, שהיא פה, על הכל, על מה אני צריכה לעשות ומה צריך לקרות כדי שנחליף את הגופות בחזרה. היא הייתה בשוק, בדיוק כמו שאני הייתי בהתחלה.
"אל תדאגי אלה.. תרגעי.. אנחנו נמצא דרך." היא הרגיעה אותי. "אבל קודם את יודעת שאת חייבת לדבר עם הארי…" היא המשיכה. "אוקי… שאני אהיה מוכנה.." השתפנתי ברגע האחרון.
"לא אלה! עכשיו!" היא הלחיצה אותי ודחפה אותי החוצה לכיוון הסלון.
"אוקיי אוקיי!" אמרתי לה ועצרתי את עצמי מללכת. "אני אלך… רק אל תלחיצי אותי" אמרתי בשקט. ראיתי את הארי יושב על אחת הספות, מסתכל על הריצפה. לקחתי כמה נשימות, ולאט לאט התחלתי ללכת לכיוונו. הוא הרים מבט אלי פעם אחת אבל ישר אחרי זה השפיל מבט, כאילו פחד להסתכל עלי..
התיישבתי לידו לאט ובשקט. הייתה שתיקה, לא אני דיברנו ולא הוא..
"הארי… אנחנו ממש צריכים לדבר" אמרתי ממש בשקט. הוא הרים מבט והסתכל עלי.
"אני יודע… חשבתי שאמרת שאת לא מוכנה.." הוא אמר בשקט עם הקול הקשה שלו.
"כן, אמרתי… אבל עכשיו אני כן.." אמרתי בשקט והסתכלתי על הריצפה. היה לי קשה להסתכל בעיינים הכחולות המדהימות שלו, הרגשתי שאני טובעת בהן.
אחרי כמה שניו מהירות, הרגשתי את הארי תופס לי בעדינות ביד ולוקח אותי החוצה לחצר האחורית. היה מושלם שם. בגלל שהיה חשוך כל הפנסים האירו על האיזור בצורה יותר יפה ממה שאור היום היה יכול להאיר. הבריכה הענקית הייה מאורת בצבע אדום נעים והאוויר היה מדהים.
נעמדנו בחוץ ליד אחד הגדרות, ושתקנו.
"ממתי אתה יודע..?" שאלתי בשקט ופחדתי לשאול. ראיתי שגם הוא בעצמו פחד לענות לי.
"שמעתי… אותך את אביה ולואי מדברים.. אני לא אומר שלא שמתי לב לשינוי בהתנהגות שלך אלה… שמתי לב שמשהו מוזר אצל מיילי, בפעם הראשונה ששמעתי אותכם מדברים לא באמת האמנתי, אני מתכוון… זה פסיכי, איך אפשר להאמין לדבר כזה. אבל… את פשוט מדהימה אלה, לא יכולתי שלא לשים לב לכמה שאת ומיילי שונות. לא התכוונתי לבחון אותך ולגרום לך לעשות את כל הדברים האלה שלא יכולת… פשוט רציתי שזה יבוא ממך.. רציתי שאת תהיי זאת שתספר לי, לואי עזר לי להאמין, שאלתי אותו על זה, אבל הוא הכחיש, עד שבסוף הוא נשבר וסיפר לי. ורק אז האמנתי… רציתי שתראי שאני מחבב אותך בגלל מי שאת, רציתי שתראי שאני מחבב אותך למרות שהתנהגת שונה, וזה בגלל מי שאת, ולא בגלל שאת מיילי" הוא סיים להגיד. אני לא מאמינה שהוא ידע כל הזמן הזה. המילים שלו נכנסו בי ורציתי לחייך, אבל לא הצלחתי, כאילו משהו שם עוד לא נתן לי.
"אבל… אתה בעצמך אמרת.. אני ומיילי שונות. איך אתה יכול לחבב את שתינו.. אני מתכוונת… אתה באמת אהבת את מיילי. מה קרה פתאום?" שאלתי ועליתי על מה שהיה נראה לי לא בסדר בראש.
הוא נשף החוצה לרווחה. "הסיפור עם מיילי זה לא מה שאת חושבת.. ידעתי על המזימה שלה להפריד ביני לבין ליאם מההתחלה.. אני רק ניסיתי לדחוק אותה לפינה, כדי שהיא תלחץ כמה שיותר ותרצה להתרחק כמה שיותר, מכולנו… אני לא מרגיש אליה כלום…" הוא אמר לאט, ואז החיוך יצא, חיוך קטן בין השפתיים שלי, עכשיו הוא יצא, כשהכל היה ברור. ראיתי שהוא נרגע אחרי שהוא ראה את החיוך שלי, וגם הוא חייך בעצמו, עם שתי הגומות הממיסות שלו.
הוא התקרב אלי וחייך קרוב אלי, ראיתי את היד שלו מתקרבת לפנים שלי ומסדרת לי בעדינות את השיער למאחורי האוזן. "לא שיקרתי כשאמרתי שמאוד נהנתי איתך באותו הלילה… אני באמת מחבב אותך אלה… מאוד" הוא אמר בשקט, הרגשתי יד אחת שלו עוברת למותניים שלי ויד אחת על הלחי מלטפת לי את הפנים. הרגליים שלי רעדו ולא יכולתי להתעלם מהנשיפות בריח הטוב שלו עלי.
הוא נשען קדימה אלי לאט, והשפתיים שלנו נפגשו. השפתיים המדהימות של הארי נגעו בשלי ולאט לאט הן יותר נכנסנו אחת בשנייה. הנשיקה הזאת הייתה מדהימה, אפילו יותר ממדהימה! אני אפילו לא יודעת איך לתאר את זה. הרגשתי אותו מקרב אותי אליו כמה שיותר.
אני לא מאמינה, הארי באמת מחבב אותי. אותי! את אלה! לא מיילי… הוא יודע עלי עכשיו וזה כל כך הקל עלי.. הרגשתי שאני לא רוצה שהוא יעזוב אותי לעולם.