פעם היה לי אח

פעם היה לי אח.
או לפחות, כך מספרים. נולדתי בקיץ, ארבעה חודשים אחרי פיגוע נוראי באוטובוס, של מחבלים שהטמינו פצצה באוטובוס, פצצה שהרגה את אחי הבכור.
ההורים סיפרו שאחי רצה לנסוע לסבא וסבתא לבד באוטובוס. הם סיפרו שהוא היה עקשן, אפילו עוד יותר ממני, ולא הפסיק לנדנד עד שקיבל את מבוקשו. האוטובוס נסע ובאזור תל- אביב הפצצה התפוצצה והרגה את כל הנוסעים. הוא לעולם לא יגיע יותר לסבא וסבתא.
לא הכרתי אותו. נשארו לי רק תמונות קטנות עם ההורים, מחייך ומשחק עם אחותי, ועם חברים בטיול. הוא מאוד אהב לטייל, כמעט כמו שאהב לקרוא ולהמציא סיפורים, כמוני. במשך שנים לא הבנתי למה הסיפורים הקטנים שהמצאתי ודרשתי שיכתבו היו מעלים דמעות בעיניהם של הוריי, לא הבנתי מדוע כשציטטתי מסרטים, משחקת את הדמויות בהבעות מוגזמות היו גורמים להוריי לצחוק ולבכות. רק לפני שנתיים- שלוש הצלחתי לחלץ מסבתי, אחרי נדנודים ארוכים, שאחי היה מציג וכותב סיפורים ומתנהג ממש כמוני.
אחד מזיכרונותיי המוקדמים הוא יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה. סבא וסבתא מגיעים לביתנו ונוסעים עם אחותי והוריי ואותי משאירים אצל חברה. אני זוכרת את הצפירה, שהיינו עומדים ומנסים לא לצחקק, את הערב, שבו הגיעו המוני חברים אלינו, ואת זה שנתנו לי להישאר בבית ולא ללכת לגן ובמקום זה ללכת עם אחותי ובני דודיי לעיר העתיקה. מתישהו, אולי בכיתה ב', הבנתי את המשמעות האמתית של היום והוא קיבל משמעות. התחלתי להתעניין באחי- מה הוא אהב, מה לא, מה התעלולים שעשה כשהיה קטן, מנסה להבין אותו, את האח שמעולם לא פגשתי.
פעם היה לי אח.
או לפחות, כך מספרים.