הדור האפל-פרק 6

'נערה שמכבדת את עצמה תכבד את הוריה, תדאג לכל מחסורם ותקשיב למה שברצונם שתעשה ולא תמרה את פיהם.' (כללי הכבוד, משפט 1, סעיף ב'.)
אף פעם לא נפלתי בקטע הזה (חוץ מביום שבו התחצפתי), כיבוד הורי הוא אחד הדברים הכי חשובים שלמדתי מאבא שלי, ביחס שלו אל אבא ואמא שלו, שגרים באזור השכן לנו. שלוש פעמים הם ביקרו אצלנו, ופעם בשנה אנחנו אצלם, ובכל פעם הוא דואג ובודק שהכל בסדר איתם, שהם מקבלים את מה שהם צריכים ועושים את מה שצריך. זאת התכונה הטובה היחידה שאני יכולה ללמוד מאבא שלי, כי את השאר אני לא רואה.

יצאתי מהדלת והספקתי לעבור מטרים בודדים לפני שנתקלתי בעמוד, נפלתי על המדרכה ומסך שחור ירד על עניי.
"היא מתעוררת," קרא קול לידי, הקול לא היה מוכר לי, אבל היה בו משהוא נעים. פקחתי את עניי ומיד עצמתי אותן בחזרה, האור בחדר היה יותר מדי לבן ובוהק. מצמצתי כמה פעמים ואז התחלתי להתרגל לאור. שכבתי על מזרון דק בתוך מחסן גדול מואר באור פלורוסנט לבן, המחסן היה מלא בדיבורים, נשמע כאילו היו בו בערך 30 אנשים. "איפה אני?" שאלתי בקול חלש וניסיתי לקום אבל כל הגוף שלי כאב אז נשכבתי חזרה. "מה שמך?" שאל קול נוקשה של בחורה מהצד. סובבתי את פניי וראיתי בחורה בת עשרים בערך עם עור כהה ושיער שחור חלק מסופר בקו ישר קצת מעל הכתפיים שלה. "אני אמילי," אמרתי בקול חורק. "דברי בקול, יש פה רעש," פקדה הבחורה וכרעה על בירכה לידי. "אני אמיליה בקר, מה זה המקום הזה?" שאלתי בקול הכי רם שהצלחתי לגייס, שנשמע כמו לחישה בים הקולות שהיה במחסן. הבחורה התעלמה מהשאלה שלי ובמקום זה היא הוציאה מכיסה את שרוך העור שעליו היה תלוי התליון שלי. הושטתי יד וניסיתי לקחת לה אותו אבל היא הרחיקה אותו במהירות. "קודם יש לי שאלות," היא אמרה בקול חמור, כאילו היא מבקשת ממני להודות על רצח, ואולי באמת זה מה שהיא רוצה? "תעזבי אותה, היא עכשיו התעוררה, תני לה להתאושש ואחר כך תחקרי אותה," אמר הגבר שהכריז שהתעוררתי. רציתי להודות לו אחרי שהבחורה הלכה עם השרשרת שלי, אבל הוא הניף את ידו בביטול, "בכל מקרה לא היית מצליחה לענות לה, אני מכיר את התחקיר שלה היטב, את לא במצב לענות לה," הוא אמר. "מה קרה לי?" שאלתי "מה זה המקום הזה בכלל?" ניסיתי לראות מה הולך מסביבי אבל צווארי כאב מדי. "אל תזוזי, היית מחוסרת הכרה שלושה ימים, תני לגוף שלך להתאושש," אמר הגבר והעביר מטלית לחה על מצחי. שלושה ימים?! זה אומר שהיום יום שלישי!!! איך הגעתי לכאן? כל מה שזכרתי הוא שהלכתי לטיפול אצל היועצת, היא עשתה את מה שעשתה ויצאתי מהחדר שלה בכעס, ואז רצתי ונתקעתי במשהוא ומאז אני לא זוכרת כלום. שלושה ימים?! מה אמא שלי חושבת עכשיו, וקים, ואחים שלי, ואולי גם אבא… איפה הם חושבים שאני? "אני לא אמור להגיד לך שום גבר עד אחרי התחקיר של נִימִינַה אבל כדי שתגעי, אני מצאתי אותך ליד תחנת האוטובוס, הייתי אמור להביא אותך למרכז הרפואי כדי שיטפלו בך, אני הייתי שם מסיבות אחרות לגמרי. אבל אז ראיתי את התליון עם שרוך העור ביד שלך והבאתי אותך לכאן כדי שנוכל לדעת מה את עושה עם ה-סמל המובהק של התנועה המתנגדת," הסביר הגבר ועזר לי להתיישב, על המזרון. "קוראים לי אריק." אריק נתן לי לשתות משקה מוזר מתוך בקבוק ונתן לי לבלוע כדור. הספקתי רק להעיף מבט ולקלוט דמות של נער שהיה לי מוכר לפני שנרדמתי בחזרה.
"בוקר טוב אמילי," העיר אותי הנער המוכר, "הגיעה שעת האוכל." פקחתי את עניי בזהירות מחשש לאור בוהק שיסנוור אותי עוד פעם אבל המחסן היה חשוך והרעש נעלם. "אמרתי לךָ להעיר אותה בעדינות, לא בחוסר נימוס," אמר הקול של אריק מהצד. ניסיתי להתיישב בזהירות, חיכיתי לכאב שיבוא אבל הוא לא הגיע, אז התיישבתי על המזרון, ואז גיליתי גם שהחליפו לי בגדים. במקום החצאית הכתומה והחולצה הבהירה שלבשתי בשבת בערב כשיצאתי למרכז הייעוצי, לבשתי חולצת טריקו סגולה ומכנסיים ארוכים אפורים. העפתי מבט סביבי, המחסן היה חשוך וריק חוץ מאריק והנער שהחזיק פנס קטן. עכשיו זיהיתי את הנער, זה היה וויל. "וויל?" שאלתי בהפתעה. "מה?" הוא הסתובב אלי ובחן את הפרצוף שלי. "מה הולך פה?" שאלתי, "מה השעה?" אריק ווויל החליפו מבטים. "היום יום רביעי, שבע בבוקר," ענה אריק והבנתי שעל השאלה הראשונה הם לא הולכים לענות לי. וויל נתן לי בקבוק של מים וכריך, "תוכלי, אחר כך את צריכה להתארגן לקראת החקירה שלך אצל נימינה," אמר ופנה אל אריק. "אני מסתדר, אתה יכול ללכת." אריק הודה לו והלך לכיוון דלת כבדה בחלק הרחוק של המחסן, שנייה לפני שהוא פתח את הדלת הוא אמר "בהצלחה לך, לא כולם מצליחים לעבור אותה." הוא פתח את הדלת ויצא במהירות, כל מה שהצלחתי לראות היה עצים.
סיימתי לאכול ולשתות במהירות. וויל הוליך אותי לתוך חדר קטן שבו היו כיור ומראה, סט נוסף של חולצה סגולה ומכנסיים אפורים היו מקופלים על שידה בצד. החדר היה מואר בנורת פלורוסנט בודדת והקירות האפורים היו מלאי חורים וסדקים. מרגע שאריק יצא מהמחסן וויל לא הוציא אפילו מילה אחת מפיו, ההבעה שעל פניו הייתה עצובה ורצינית, רציתי לשאול אותו מה קרה ומה הוא עושה כאן אבל לא רציתי שיתרגז עליי. וויל סימן לי על הבגדים והכיור ואז סגר את הדלת. החלפתי את הבגדים שלי ושטפתי פנים וידיים, אחר כך סרקתי את השיער שלי במסרק שמצאתי ליד הכיור ואספתי אותו לצמה, בחדר הייתה גם אסלה. כשיצאתי מהחדר, וויל לא היה שם, החושך הכבד של המחסן ללא הפנס של וויל הרתיע אותי, ופניתי לחזור לחדר, ואז נדלק באור במחסן.