ארבע הקדמות – הקדמה שלישית ג'סי ואביב…. תקראו!

הקדמה שלישייייייית!!!
היוש אנשים!
דבר ראשון, לכל מי שקורא את זה, בסוף אני לא צריכה עוד דמויות אבל יכול להיות שבחלק מאוחר יותר של הסיפור אני אצטרך, מתי שהחלק הזה יגיע אני אודיע לכם, אל תדאגו לגבי זה!
אז…. אני רוצה להציג בפניכם את ההקדמות שפרסמתי עד עכשיו:
-ההקדמה על שקד ויונתן – מומלץ לקרוא אותה לפני שאתם קוראים את זה, זו ההקדמה הראשונה.
-ההקדמה על זיו ומורן, ההקדמה שבאה אחרי ההקדמה על שקד ויונתן… הקדמה שנייה.
-וההקדמה הזאת….
אולי לסיפור קוראים "ארבע הקדמות", אבל אני לא מבטיחה לכם שום דבר חוץ מזה שאתם לא תוכלו להפסיק לקרוא את זה!
אז בואו נתחיל בהקדמה השלישית, היא מדברת על… טוב, אני לא יהרוס לכם את ההפתעה, פשוט תקראו!
-הקדמה-
-השעה:02:19 לפנות בוקר-
*מנקודת המבט של ג'סי*
ישבתי שם, הגשם מכה בטפטוף את מעילי העבה ממולא הצמר והדמעות לא מפסיקות לרדת. "אמממ…. את בסדר?" נער צעיר (זה מה שהבנתי לפי קולו) שאל אותי, לא הפסקתי לבכות ולא עניתי לו ומזה הוא הסיק את תשובתי, ובדיוק שרציתי לומר של שהכול בסדר ואני לא צריכה עזרה מאף אחד הוא הרים אותי מהספסל ואחז אותי בין ידיו, הוא הכניס אותי למושב הסמוך לכיסא הנהג במכוניתו האפורה, התיישב לידי במושב הנהג והסתכל עליי, על גופי הרטוב ופניי האדומות מבכי. כבר הפסקתי לבכות כדי להביך את עצמי פחות, אבל לא יכולתי לא להרגיש נבגדת ופגועה, לא אחרי מה שקרה. "את צריכה משהו? אני יכול לעזור לך?" הוא שאל שוב בנימוס, הנהנתי בראשי והוא השתתק וחייך. "אני מבין שאת לא ממש במצב טוב, אבל… קוראים לי אביב. מה שמך?" הוא שאל בעברית, למזלי הצלחתי להבין אותו, הנהנתי בראשי ואחר כך הנדתי בו. "אני לא מבין." הוא אמר, ניסיתי לומר לו משהו אבל התפקשש לי. "אני… לא … מדבר עברית. שם שלי ג'סי." אמרתי לו בעברית צולעת והצטערתי מעט על זה שבשיעורי עברית בבית הספר העברתי פתקים עם אלכס ולא הקשבתי ולמדתי כמו שצריך כדי לדעת את השפה כמו שצריך. למזלי הרב, אביב הצליח להבין את ה… משהו-הלא-ברור שאמרתי וחייך אליי. חיוך שלו כזה, כאילו אין לו שום בעיות בחיים. "איפה… חפצים שלי?" שאלתי אותו בחשש, אולי הפעם הוא לא יבין אותי, אך הוא הצביע למושבים האחוריים, איפה שראיתי את שתי המזוודות שלי מונחות, לא זזות לשום מקום. "תודה ש… אתה… עוזר לי." אמרתי שוב וחיוכו גדל במעט. "את צריכה משהו?" הוא שאל, עדיין בעברית, סופסוף שאלה שאני יכולה לענות עליה בלי לחשוב פעמיים. "מישהו שיקשיב." השבתי לו, בטוחה בעצמי לגמרי.
-כעבור זמן מה-
"וואו.. איזה סיפור עצוב, אני ממש מצטער…" הוא אמר, הפעם באנגלית וראיתי דמעה קטנה שהוא עוצר מלרדת מעינו הגדולה והעמוקה. "אקח אותך אליי הביתה, תאכלי משהו ואני אסדר לך מקום לישון." הוא הציע לי, הסכמתי (אחרי הכול, איך הייתי יכולה לסרב?) לו ברצון, וככה התאהבתי לראשונה….