הבטחה התקיימה

כל שאדם רצה, זה רק לחיות את חייו.
לחיות באושר, בלי צרות,
לחיות באושר, בלי מלחמות.

בית קטן, אישה, שלושה ילדים- שתי בנים ובת.
שנה עוברת שנה חוזרת, והמצב עדיין לא השתנה.
בית קטן, אישה, שלושה ילדים- שתי בנים ובת.
שכנים באים, מנחמים, בוכים, אך האישה,
עיניה יבשות בלי דמעה.

אין יודעים הם כמה זה קשה,
אין הם מבינים.
הילדים גודלים, עם הזמן מבינים,
ואחר הגורל של האב הולכים.
האם מתחננת אל תלכו, תישארו,
אך דבר לא עזר.

בית קטן, אישה, ילדה אחת, משפחה חצויה.
כל שנה אותו דבר, אך האישה אינה בוכה.
היא אינה יכולה.
הכאב שבתוך ליבה כל כך כואב, הוא מחזיק את ליבה,
כובל אותו, מקפיא אותו, קושר אותו באלפי קשרים.

ילדה אחת, הייתה,
זה רק בית קטן ואישה.
מגיע לה יותר, חשבה. מגיעים לה חיים יותר טובים! צעקה אל השמיים השחורים.
של אושר ואהבה. בלי סבל. בלי כאב..

שנה נוספת, ואישה בוכה.
בוכה כי לא בכתה כל כך הרבה זמן,
כי אין איש מלבדה,
הפעם היא לבדה.
לבד.

העייפות אותה מכריעה, כל יום מחדש,
לוחשת לה באוזן, 'את לא רוצה לראות אותו שוב?
את לא רוצה לראות אותם?
בואי איתי, אני יוביל אותך אליהם…'
לא מצטערת, הייתה היא אומרת. אני איני יכולה. יש לי הבטחה.
הבטחה להישאר חזקה, כל שנה.
הבטחה לא להישבר, כל שנה.

אבל הבדידות, בבקשה, אני לא רוצה בה יותר!
אני לא יכולה להכיל אותה יותר בתוכי!
אני משתוקקת למראה פניו, למגע ידיו…
אני רוצה לראות אותם שוב, בוכה האישה.
'אז בואי איתי, יהיה לך שם אושר…'

את ידיה מושיטה, אותה אישה,
היא מרגישה איך גופה, נחלש ונחלש,
את עיניה היא עוצמת, על פניהם היא חושבת,
היא עוד זוכרת את ההבטחה,
והיא גם יודעת עכשיו איך אפשר לקיימה במלואה.

בית קטן, שלושה ילדים- שתי בנים ובת, בעל ואישה.