הפחד שזה יקרה גם לי…

אני זוכרת שאני הייתי קטנה,
אני פחדתי ללכת לטקס הזה, זה כל כך הפחיד אותי.

הפחד להבין, הפחד להכיל, הפחד שזה יקרה גם לי
אני זוכרת שלפני שנתיים, פשוט משכו אותי, ולא רציתי
לא רציתי לבכות, לא רציתי להבין.
רציתי להיות בבועה שהכל בסדר.

ואז זה קרה, בבום אחד הוא נעלם..
הוא נפל.. ולא קם…
כשבאו להודיע הדמעות ידעו לפני שאני ידעתי,
פשוט התחילו לרדת.. פחדתי ממה שיגיד וגם ציפיתי.
ידעתי כי ראיתי שגם לו היו דמעות בעיניים, שגם הוא עצוב.
שגם לו קשה. ואז הבנתי, הכל התבהר, פתאום לא כעסתי.

לא האשמתי אף אחד, כי ידעתי, ידעתי בפנים שזה
מה שהיה צריך לקרוא.
אני זוכרת שהוא תמיד אמר שהוא יהיה גיבור, אבל גיבור
שמדברים עליו אחרי שהוא מת..
והנה זה קרה, הוא גיבור!

כולם יודעים עליך! יש עליך אפילו טקס!
אני צועקת לשמים, תענה…
אני יודעת שהוא שם, מגחך ועונה לי-
אני יודע! תודה, אחותי…

ועכשיו אני הולכת לטקס וממשיכה לפחד
ממשיכה לנסות להבין, כי מקרה אחד אולי אפשר להכיל
אבל את כל המקרים? אני חושבת שאף אחד לא יוכל.