מלאך | פרק 1 חלק א'

טוב אז הבנתי שהפרקים ארוכים מדי (כן… חשבתי להוציא את זה לאור XD) אז אני הולכת לחלק את הפרקים הארוכים (מדי) לכמה חלקים בהתאם לאורך הפרק (:
אני ממש אשמח אם תגיבו ותתנו ביקורות כי בלי הביקורות האלו לא אוכל לדעת איפה לשפר-תודה לכולם! D:

פרק 1

"אנג'ל אייברי!" קולו הרועם של המורה החזיר אותי לשגרה.
"כן, טל?" עניתי בקול חלוש.
"שימי לב לשיעור לפחות פעם אחת." כעס וחזר להרצות על קוטביות המולקולה.
המורים לפעמים עלו לי ממש על העצבים, אבל הייתה להם סיבה די מוצדקת. בכל אחת עשרה שנות הלימוד שלי-כמעט מעולם לא הקשבתי ממש בשיעור.
כדור נייר לבן ומקומט התגלגל לעבר מחברת כימיה שנפתחה פעמים אחדות מתחילת שנה, וכימיה היה המקצוע האהוב עליי.
'אל תשימי לב אליו אנג'י, טל, במצב רוח רע היום-לא שזה שונה מבדרך כלל.' כתבה לי אלכס באותו כדור. הסתובבתי אחור לעברה וראיתי אותה ואת פיטר מחייכים לעברי חיוכים כביכול מעודדים.
אלכס ופיטר לא הצליחו לעודד אותי. אפילו שטל היה אחד המורים השנואים בבית הספר לא יכולתי שלא לחשוד שמשהו רע עובר עליו, ולא יכולתי שלא לתהות אם איכשהו אני גורמת למצב להיות גרוע יותר.
כשעברנו הנה לפני שבע שנים קיוויתי שלא אתחבר עם אף אחד. התקווה הזו לא התממשה והתחברתי עם חמישה אנשים, שבלעדיהם-ממזמן הייתי מאבדת את אחיזתי בקרקע, גם אם אף אחד מהם לא יודע את מה שעובר עליי.
בין האנשים שהיו לחבריי הטובים, היו אלכס ופיטר-שאיתם התחברתי הכי טוב, הם שניהם גם כן עולים מארצות הברית רק שהם הגיעו מקליפורניה ואני מאילינוי.היו גם נטע אווה ושי שבתור אאוטסיידרים בבית ספר בישראל, השתלבו די טוב עם האאוטסיידרים מבית ספרי ברחבי ארה"ב.
הסיבה למעבר מארצות הברית לישראל הייתה אמא שלי…היא העדיפה להיות כאן, ב-"ארץ ביתי" כפי שנהגה לומר, למקרה שהנועד לקרות-יקרה מוקדם יותר.
פעמון בית הספר קטע את מחשבותיי והודיע על סיום הלימודים הקצר.
יצאתי אל מחוץ לכותלי בית הספר וגיליתי שלשמחתי ירד גשם. גשם זלעפות קריר ומרענן. החורף בישראל לא חזק כמו החורף בארצות הברית, אבל בכל זאת נהניתי ממנו כמו שנהניתי מכל חורף אחר.
התהלכתי ברחוב השומם, ילדה יחידה חשופה בין נהר של מטריות. חיפשתי מקום מפלט שקט מהמחשבות שרדפו אותי. מהמחשבות על כל מה שאראה אם אתקדם בשביל הזה…אעבור את הפנייה הזו ואחר כך את החצר, ואכנס לבית ההוא.
לא רציתי לחזור לאותו בית, עם אותן צרות שעזבתי בבוקר, פחדתי לחזור לבית הזה.
מתישהו במהלך השוטטות שלי ברחבי השכונה, הגשם פסק.
במקום ללכת בדרך הרגילה הביתה, החלטתי לעצור בפארק, ירוק יותר מכל פארק שראיתי-פורח ומלבלב אפילו בחורף. עצרתי אל מול השביל המוליך אליו, והתיישבתי על הדשא הלח, מתעלמת מהרטיבות המתגברת בישבני ופשוט נותנת למחשבותיי לזרום, בין אם הן טובות ובין אם לאו.
האם היא תהיה כמו שהייתה כשעזבתי אותה בבוקר? האם הוא יהיה איתה? האם עיניה יהיו פקוחות או שמא יהיו עצומות?
האם והאם ועוד פעם האם-הפכתי להיות ממש סטוקרית שלה…היא בן אדם מבוגר, וגם הוא (בקושי), אני בטוחה שאפשר לזנוח את הדאגה לחצי שעה.
רציתי להתרחק מכל ההמולה שבטח תשרור בבית, אבל לא רציתי להיות רחוקה ממנה-בעיקר לא כשהיא זקוקה לתמיכה.
"כנראה שאי אפשר לזנוח שום דבר, גם לא לעשר דקות." נאנחתי.
התרוממתי ממקום מושבי וחזרתי על עקבותיי.
זואי חיכתה לי בגינה-משקה כביכול את הפרחים שבמילא היו רטובים מהגשם, מנסה לצאת מידי חובה ולהגיד שעשתה משהו למען הבית, כשבעצם רק רצתה להיות בטוחה שלא אפספס את זה:
"אני על המחשב, אל תגעי בו-זה תורי." היא קיפצה ואמרה בקול צפצפני ברגע שמבטה פגש במבטי.
אחותי זואי היא נערה בת שלוש עשרה והיא בדיוק ההפך ממני. הדבר היחיד שהיה דומה בנינו היה הצבע עיניים, חום רך וחם. זואי היא שחומה עם שיער שטני ארוך וחלק והיה לה אף קטן וסולד. גובהה לא עלה על מטר שישים, ולמרות זאת-נדמה שכל סנטימטר בגופה היה מלא רוע. צריך לחקור אותה פעם אחת.. אולי לתקוע אותה בחדר מבודד ולראות אם תפתח קרני לייזר מעיניה ואז תברח ותוכיח את רשעותה, או מנגד פשוט תהפוך פתאום לענק הירוק (לא מקורי, אבל אחרי הכול זאת זואי). מחקר שכזה יביא מיליונים. סוף כל סוף תהיה הוכחה לזה שאחים קטנים-הם לא מלאכים תמימים אחרי הכול.
אנחה נרגנת יצאה מבין שפתיי בזמן שפתחתי את הדלת החומה ועבה מעץ בלתי ידוע.
ניגשתי למטבח, מנורות הפלורסאנט המוכרות במקצת עדיין סימאו את עיניי, והיוו ניגוד מושלם לאפלה ששררה בחוץ כתוצאה מענני הגשם.
"אנג'י? זאת את?" שאלה אותי ורוניקה באנגלית צחה.
"כן, ברווזונת. זאת אני, הרגע נכנסתי, ומה אמרנו על אנגלית בישראל?" שאלתי אותה בטון נוזף כביכול.
"לא מדברים אנגלית בבית." דקלמה בעברית וגלגלה את עיניה.
"אלוהים אדירים, ברווזונת-הקשבת למשהו שאמרתי? מי היה מאמין!" הקנטתי אותה וחייכתי. כתגובה הוציאה לעברי לשון קטנטנה.
צחקקתי באהבה וניסיתי לתפוס את לשונה לפני שזו ברחה חזרה פנימה.
רוני היא ילדה בת שמונה וחצי, יפיפייה- ללא כל ספק. עיניה היו ירוקות כמו אזמרגד ושערה החום שוקולד הגיע עד ירכיה בתלתלים רכים. לא זכרתי אם אי פעם סיפרנו אותה מאז שנולדה…צבע עורה היה לבן כמעט כמו שלג ושפתיה אדומות. שלגייה קטנטנה.
פניתי לעבר המקרר מוציאה מצרכים להכנת כריך חטוף.
היא רצה לעברי חיבקה את רגלי השמאלית וברחה לחדרה. לא יכולתי שלא לתהות איך זה שלפעמים אני משווה אותה לזואי. ברווזונת שכזו…מלאך תמים כל כך…רק חיוכה המתוק היה ערובה לתמימותה, שלא לדבר על עיניה וקולה.