חווה את הכאב מחדש.. פרק 2

נקודת מבט ליאור- אח של ענהאל
אני לא מאמין, היינו רחוקים אחד מהשני רק מטר אחד ומפגר הפריד בנינו, מטר אחד הפריד ביני לבין אבא שלי, מטר אחד הפריד בין המוות לחיים, אני לא יכול להישבר, לא עכשיו!..
ענהאל ואמא זקוקות לי, אני לא יכול להתפרק, רק מתחת לשמיכה, רק מתחת לכרית בלי שאף אחד ישמע, בלי שאף אחד ידע, בלי שאף אחד יבין מה עובר עליי,
'אבא למה לא יכלת להתחלף איתי?היית חייב להיות שם?אני קראתי לך ואמרתי אני מחכה לך באוטו, אבא המפקד שכולם אהבו אבא האיש הכי אהוב בצבא ובבית, בכל מקום שהלכת הרעפת על אנשים אהבה חום ואבהות, עכשיו אין מי שיעשה את זה, אין מי שיצא לבחוץ ויגיד לגברת בנברגבום בוקר טוב ומה שלומה איך היא מרגישה, אתה לא תהיה פה להגיד לענהאל שאתה אוהב אותה, לא תהיה פה בשביל אמא והכי כואב.. לא תהיה כאן בשבילי'
עכשיו אני יושב מחזיק את עצמי לא לבכות בקול ולפרוק את כל הכאב, רק בוכה בשקט וכמה דמעות זולגות מעיניי, הדבר היחידי שמחזיק אותי זה להחזיק את אמא ואת ענהאל, להחזיק ולא לעזוב לחבק ולדאוג אתה הלכת.. אתה לא תבוא.. אני פה לשמור עליהם, תנוח במשכבך וץשמור עלינו מלמעלה.. הלכתי לישון ביחד עם ענהאל שלא הפסיקה לבכות כל היום, היא הקיאה הרבה פעמים כמעט לא אכלה, אתה היית הגיבור שלה, אבא אל תדאג. אני כאן ואני אשמור עליהן מבטיח, לא אשבר לעולם, ולעולם לא נשכח אותך.. הגיע הבוקר, הבוקר שכולם רצו להתעורר ולדעת שהכל חלום, שהכל שקר אחד גדול ושאתה תצא מהמחבוא ותגיד לענהאל 'מזל טוב איך ההפתעה שלי?' זה לא קרה.. ענהאל התעוררה ראשונה ובכתה, בכתה בשקט שאני לא אתעורר, כמו שהבטחתי לך אני תמיד ישמור עליה, קמתי וחיבקתי אותה היא התייפחה על הכתף שךי, הכתף הקשה מהשרירים שהיית מאמן אותי ואת חברים שלי..
הגענו לבית עלמין היית בתוך ארוך עטוף בדגל ישראל , ההלוויה היתה קשה, כולם התפרקו כולם היו שם, כל האנשים שאוהבים אותך היו שם, היית בן אדם אהוב ואתה עדיין בן אדם אהוב.. קברנו אותך.. נפרדנו רשמית, אבל אתה עדיין תהיה שמור בליבי.. ענהאל עלתה להגיד כמה דברים, עמדתי לידה, המשקפי שמש הגדולות שלה הסתירו את עינייה אבל לא הסתערו את הכאב שלה,
'אבא, אבא יקר שלי אני לא יכולה לתאר כמה הכאב עצום , אתמול חגגתי את היום הולדת האחרון שלי איתך, הספקת לשלוח לי הודעה ולהתקשר ולהגיד לי מזל טוב ,אני רוצה לקרוא את הברכה שכתבת לי, הברכה האחרונה, המזכרת האחרונה שיש לי ממך,
'ענהאל ילדה שלי, בת שלי , היום לפני 16 שנים אמא ילדה אותך אחרי שנים שרצינו בת, היית מתנה , מתנה שלא מוצאים בכל מקום, ה' שמע את תפילתנו והביא לנו אותך לעולם, הבאת לי לאמא ולליאור נחת ושלווה, את בת 16 כל העולם לפנייך , אני מאחל לך שכל חייך תהיי מאושרת, שלעולם לא תהיי עצובה, אושר כושר כי את עצלנית, יושר , בריאות והצלחה בכל מעשה ידייך, אני לא אשכח ביום שנולדת לליאור נפל שן והוא זרק לשמש וביקש משאלה, כשהגענו לבית חולים הוא אמר 'אבא המשאלה התגשמה' וחייך, אני לא כל כך טוב בברכות, אבל כשאני אגיע הביתה ניסע לעשות לך תעודת זהות ואני אהיה איך כל שלב ושלב בחייך כמו הפעם הראשונה שעשית את הצעד הראשון, השן הראשונה , המילה הראשונה, השנה הראשונה בגן, שנה ראשונה בבית ספר, שנה ראשונה בתיכון, אהבה ראשונה, שברון לב ראשון, אני אהיה כאן בשבילך ואני מאחל לך את כל הטוב שבעולם, אוהב אבא' ענהאל הקריאה ובכתה ועצרה כל שניה והמשיכה שוב ובכתה , החזקץי בחדה וחיבקתי אותה אני כאן בשביךה, אחרי הנאום שלה כולם בכו.. היה מרגש ועצוב, היה קשה מידי, מי היה מאמין האדם הכי אהוב הלך לעולמו.. לא כאן יותר