סיגריה אחרונה- פרק 3

המשכתי לשבת על המדרגות ולהסתכל על הסביבה שהייתה מולי. הכל היה נראה כל כך שמח, כשאני כל כך שבורה, עצובה, מבודדת, פגועה. הרגשתי שהעולם בגד בי, פשוטו כמשמעו. כאילו אין תכלית לקיום שלי בכלל, שאם איעלם.. זה לא יזיז לאף אחד.
זה לא סיפור אהבה רגיל, ולא כמו רבים אחרים, החתיך של השכבה לא בא והציל אותי, לא בא ודיבר איתי. אני המשכתי לשבת ככה אני לא יודעת כמה זמן. אף אחד לא התייחס, אני חושבת שבכלל אף אחד לא ראה. הרגשתי שונה, אחרת, מבודדת. כעסתי על כולם אבל רציתי להיות בחברת אנשים שאני אוהבת ואפילו רציתי להתחיל להסתדר עם אנשים חדשים שאני לא מכירה כדי שהתחושה הזו תצא ממני. אבל זה כל כך לא אני. איך אני יכולה לעשות משהו שהוא בכלל לא אני? שהוא לא האופי שלי? דבר שאני בכלל לא אהיה גאה בו?
ניגבתי את הדמעות האחרונות, הרחתי רגע את המדים שלי כדי לבדוק שאין עליהם ריח כבד של סיגריות ונכנסתי לבניין. בניין גדול. עכשיו הצטערתי שלא נתתי לאיתן לתת לי סיור הרי אין לי מושג בכלל לאן ללכת. פשוט פניתי לפי השלטים. חיפשתי את כיתות י"א. הדמעות כבר יובשו, רק הייתי בטוחה שהעיניים שלי עדיין אדומות. אני לא זוכרת שבכיתי כל כך חזק ככה לפני אותו הבכי של קודם. אז זה די צפוי שהעיניים שלי יהיו אדומות. האמת שהלחיים שלי שרפו, אבל זה קורה אחרי כל בכי שלי, בדר"כ. ממה שאני זוכרת.
מצאתי את הכיתה שהכניסו אותי אליה. דפקתי בדלת ונכנסתי.
" היי " אמרה המורה. הסתכלתי במבט חטוף על התלמידים. לצערי גם איתן היה שם. דרך מושלמת להתחיל את השנה. שנה אני קוראת לזה.. חלק מהשנה..
הפתיע אותי כמה עשיר בית הספר הזה. כל אחד ישב לו על כורסא שהייתה נראית יותר מידי נוחה, לכל אחד היה כיסא לבד ושולחן לבד, מרוחקים ברווח מדויק ומסודר מידי. האמת שלראות את זה עשה לי טוב. החלטתי שזה הזמן להראות לאיתן שלא היה לי כוח לדבר איתו, אז דיברתי רגיל, כאילו לא הלך לי הקול.
" אני ליזי, אני התלמידה החדשה.. סליחה שאיחרתי לא מצאתי את הכיתה ".
" זה בסדר " היא אמרה, " את בסדר? את נראית קצת.. כאילו בכית ".
" אני בסדר, תודה. איפה לשבת? " שאלתי בקרירות.
" שם מאחורי מאיה, את רואה את הכיסא הפנוי? ".
" כן " אמרתי והתחלתי להתקדם, " תודה ". ראיתי שכמה בנים נועצים בי מבטים. לא הבנתי אם זה מרוב הריח שהדפתי או בגלל המראה הלא כל כך יפה לטעמי שלי. ראיתי גם את איתן מסתכל עליי במבט מחויך. הוא כנראה הבין שמתחתי אותו קודם. זה לא היה נראה שזה מזיז לו. חייכתי אליו חצי חיוך, דומה לחיוך מתנשא והמורה המשיכה לדבר.
זה בדיוק היה שיעור היסטוריה. אחד מהשיעורים שפחות מעניין לי ללמוד אותם. אבל משהו במורה היה שונה. היא העבירה את השיעור בדרך מעניינת, אקטיבית, בלי לחפור יותר מידי. אשכרה הקשבתי בשיעור, דבר שכמעט ולא הייתי עושה. העתקתי מהלוח את מה שהיא כתבה, אפילו סיכמתי תוך כדי. זה הדהים אותי. מה פתאום אני ילדה חכמה? הרי אני ההיפך מזה.
כשנשמע צלצול שאלתי את מי שלידי אם זה צלצול לחצי שיעור, והוא בצחוק אמר שלא, שזה הצלצול לסוף השיעור. הייתי מופתעת לגמרי, זה עבר יותר מידי מהר. כל התלמידים החלו להתפזר מהכיתה והמורה קראה לי רגע אליה.
" כן? " שאלתי בחיוך.
" אני יודעת כמה קשה זה להתחיל ללמוד במקום חדש, ועוד פנימיה רחוק מכל מי שאי פעם הכרת.. אבל אין סיבה שלא תצליחי להשתלב. ואם את צריכה לדבר עם מישהי, גם לא על חומר בהיסטוריה, את תמיד מוזמנת לדבר איתי ".
" תודה, באמת " אמרתי לה בחיוך, היא חייכה חזרה, אספה את הדברים שלה ויצאה מהכיתה.
" אז אני מבין שהקול שלך לא הלך " אמר קול מאחוריי. לא הסתובבתי כדי לדבר איתו, המשכתי להתעסק בעיניינים שלי. סידרתי את הדברים שלי לתוך התיק. " כן " אמרתי לו, הסתובבתי אחרי שסיימתי, חייכתי חיוך קטן ויצאתי מהכיתה.
" רגע " הוא אמר ובא מיד אחרי כדי להדביק אותי בקצב ההליכה.
" אני באמת לא מעוניינת להתחיל לדבר.. " אמרתי לו בנימוס. לא יודעת אם לקרוא לזה נימוס, זה אולי לדחות בנאדם בצורה יפה.
" זה בסדר, רק קחי- זה המערכת שלנו של הכיתה, שכחתי לתת לך את זה כשבאתי אלייך לחדר ". שמתי לב שכמה בנות מסתכלות עליי במבט עוין. מה הוא אליל או משהו?
" תודה " אמרתי ולקחתי ממנו את הדף. הסתובבתי והמשכתי ללכת בכיוון המסדרון עד שמצאתי את השירותים. נכנסתי לתא אחד ופשוט לקחתי 10 נשימות עמוקות כדי להרגיע את עצמי.
" אני שונאת אותו " אמרתי לעצמי בלב, אבל לא הייתי בטוחה עד כמה זה נכון.