סיפור ראשון שלי | פרק 2 | חלק ג'

"הכול בסדר?" שמעתי את קולו מנפץ את מחשבותיי ורק אז הבנתי שאני דומעת.
"כן," מיהרתי לנגב את הדמעות, "הכול בסדר."
ג'ורג' לא השתכנע אבל לא המשיך ללחוץ. לפתע הבנתי שהפסדתי אבא נהדר. הפסדתי חצי שנה על מרירות וכעס במקום להתמקד במשהו טוב. סוף סוף יש לי אבא אוהב, מבין, שלא מוכן לוותר עליי בקלות. ממש אבא אמיתי. הבטתי עליו בזמן שנהג, על הקמטים במצחו ועל העיניים העגולות שדמו לעיניי. מבחוץ היה איש עסקים בטוח בעצמו שיודע מה הוא רוצה ויודע לעמוד על שלו כשצריך, מבפנים היה רך וטוב לב, אכפתי ואדיב. לפני שקלט את מבטי עברתי להסתכל על הנוף הנשקף מהחלון. היינו מוקפים במכוניות ובנהגים ממהרים וגבוה מעלינו התנשאו גורדי שחקים נוצצים שהיו ברובם בנייני משרדים. הוא פנה שמאלה באחד הרמזורים והגיע לחניה אחורית של אחד המבנים הענקיים. כשיצאנו מהמכונית והוא התקרב אליי להוביל אותי פנימה עצרתי אותו וחיבקתי אותו. הרגשתי במבוכתו הרגעית אך כעבור שנייה התעשת והחזיר לי חיבוק. באותו רגע ידעתי שהוא ואני התחלנו דף חדש והייתי אסירת תודה על כך שעשה את הצעד הראשון שכן אם הדבר היה תלוי בי היחסים בינינו לעולם היו נשארים כמו שהיו לפני…

ושוב, כמו אז, נעמדתי מול המבנה הענקי והנוצץ שבו חלה התפנית השנייה בחיי- רק שעכשיו עמדתי מול חלקו הקדמי. נכנסתי ללובי הרחב של הבניין. הרצפה הייתה מבריקה כתמיד ומולי ניצב דלפק הקבלה. חייכתי לפקידה שעמדה שם ופניתי לכיוון המעליות. היו שם חמש מעליות וכולם מלאות באנשים. חיכיתי למעלית הבאה והחלטתי שאם גם היא תהיה מלאה עד אפס מקום אני עולה במדרגות. כעבור שלוש דקות הגיעה מעלית שלמזלי הייתה חצי ריקה- כי האמת, ממש לא היה לי כוח לעלות שש קומות ברגל…
הלכתי לאורך המסדרון הרחב עוברת חדרי ישיבות, משרדים אישיים ודלתות נעולות עד שהגעתי לקצהו. נכנסתי לחדר שבקצה, בצד שמאל ישבה ויקה- המזכירה האישית של ג'ורג' ושל עוד שניים מחבריו לעבודה. ויקה לא שמה לב אליי בהתחלה והייתה עסוקה בערימת ניירות שהיו מפוזרים על שולחנה. התקרבתי אליה.
"היי."
"או, היי, לא ראיתי אותך," היא אמרה וחייכה חיוך מתנצל, חוזרת לניירת שעל שולחנה.
"אז מה קורה?" שאלה, עדיין מסתכלת בערימת הדפים.
"את יודעת, חיים…" עניתי לה והיא בתגובה רק גיחכה.
התיישבתי על הספה שעמדה מולה.
"איפה ג'ורג'?"
"הוא עסוק, הוא באמצע פגישה עכשיו, נראה לי שהוא אמור לסיים עוד כמה דקות," היא הרימה את ראשה לכיווני וכנראה התכוונה להמשיך בשיחה כשנשמע צלצול הטלפון.
ויקה הייתה בשנות העשרים המוקדמות שלה. היה לה שיער מדהים בצבע חום שהגיע לה עד הכתפיים ועל אפה נחו משקפיים עם מסגרת בצבע חום שהבליטו את עיניה הירוקות.
ויקה סיימה לדבר ופנתה אליי.
"אז, מה כל כך דחוף לך מג'ורג'?" שאלה אותי, ממקדת את כל תשומת ליבה אליי.
בדרך כלל אני לא אוהבת לשתף אחרים בדברים שעוברים עליי או בדברים שאני עושה, ובאמת מעטים האנשים שאני מדברת איתם על דברים אישיים, אבל בויקה היה משהו מיוחד, היא ידעה לקרוא אנשים נכון, את ההבעות על פניהם, את מצב רוחם. והיה קל לדבר איתה, יכולת לשפוך לפניה הכול והיא תמיד הייתה מקשיבה, גם אם הדברים היו משעממים או חסרי כל תוכן, אבל אפילו עם ויקה יש דברים שאני לא מדברת עליהם.
"אני רוצה לבקש ממנו לרשום אותי לבית ספר אחר לשנה הבאה," עניתי לה, ממעטת בפרטים.
"אה, למה? הקודם לא ה-"
"היי מתוקה," ג'ורג' יצא מחדר הישיבות וקטע את ויקה באמצע המשפט.
"היי," עניתי, משתדלת לא הגיד "אבא" או "ג'ורג' ", "יש לך כמה דקות בשבילי?"
"למה? קרה משהו?"
"לא, לא קרה כלום, אפשר לדבר בחדר שלך?" אמרתי וקמתי מהספה מתקדמת לחדרו.
"בטח."
הוא נכנס אחריי והתיישב מאחורי השולחן שלו על כיסא עור מרופד. התיישבתי מולו, על אחד הכיסאות שמיועד ללקוחות. הוא הסתכל עליי בפרצוף מודאג, מנסה לנחש מה מתרחש בתוך ראשי ומחכה שאתחיל לדבר.
"טוב," התחלתי, "קודם כל אתה יכול להירגע, הכל בסדר," הרגשתי שאני חייבת להרגיע אותו משום מה.
"או.קיי, אני רגוע. עכשיו, על מה רצית לדבר," הוא אמר לי בחיוך, ממריץ אותי להמשיך.