ילדת הגורל. פרק 2

הרוח נשבה ושלושה אנשים טיילו בשדה. "לאן אנחנו הולכים. אל?" שאלה לוס. "יש כפר קרוב שהוא בדרך אל הייעוד שלנו. שמה נעצור וננוח" אמר אל. "והייעוד שלנו?" שאלה לוס סקרנית. "אני וקירה רוצים להגיע אל העיר הגדולה. בני דודים שלנו שמה" השיב אל. לוס בהתה באוויר ממשיכה ללכת. 'בני דודים?' היא שאלה את עצמה. "מה זה בני דודים .אל?" היא שאלה בקול רם. הוא הביט בה מופתע. "את לא יודעת שום דבר על משפחה?" הוא הביט בה מבולבל. "לא" היא אמרה והביטה בו בתמימות. "בני דודים הם הילדים של האחים של אמא שלך או אבא שלך" הוא אמר. "מה זה אמא ואבא?" היא שאלה. הנער הזדעזה ששאלה כזאת שאלה במבט תמים וללא שקר. "את..מאוד מוזרה.." הוא מלמל. "אמא ואבא הם ההורים שלך. האמא היא הנקבה והאבא הוא הזכר. אלה שיצרו אותך. אמא שלך יצרה אותך בבטן שלה ואז ילדה אותך. ואבא שלה עזר לה ליצור אותך" הוא אמר אתזה קצת נבוך. לוס שתקה במשך שעה. "אני יודעת מי יצר אותי אבל לא נוצרתי בבטן של מישהו" היא אמרה לבסוף מבולבלת. "אבל כל בן אדם נוצר בבטן של מישהו..או שאת רובוט?!" הוא אמר מופתע והביט בה. "רובוט? מה זה רובוט?" היא שאלה. "רובוט זה מכונה בנויה ממתכת שמתוכננת להתנהג כמו בן אדם ולהיראות כמו אחד" הוא הביט בה בזהירות. "אני לא בנויה ממתכת..אני בשר ודם" היא אמרה והביטה באל. מבולבלת. "אז את בת אדם..אבל כל בן אדם נולד בבטן של אמא שלו.." הוא הביט בה וחשב. אבל לא הגיע לשום מסקנה. ושקט התמלא.

מחשבות התמלאו במוחה של הילדה. 'מי אני' היא חשבה. היא לא ידעה לענות. כל כך קצת ידעה. העולם שמעולם לא ראתה. היא רק ידעה שהיא מחפשת אחר מישהו. אך מי? במוחה כל כך הרבה שאלות שלא ידעה לענות. אך לחשוב כל כך הרבה גרם לה כאב ראש. בפעימת לב אחת. צרחה נפלטה מפיה. אל וקירה מהר הביטה אליה. היא לחצה עם ידיה על מקום ליבה. עיניה פעורות לרווח ודמעות נופלות. "חכה!" היא צעקה. אל וקירה מהר רצו אליה "לוס מה קרה?!" אל אמר מבוהל. אבל היא לא ענתה. היא רק נפלה אל הדשא. "אל תלך" היא אמרה נואשת ודמעות ממשיכות לזרום מעיניה. "לוס אנחנו כאן לידך אנחנו לא הולכים לשום מקום" אמר אל והתיישב לידה. "אל תשאיר אותי בחושך" היא אמרה חנוקה מדמעות. "לוס!" אל אמר וחיבק אותה חזק. "לוס תרגעי!" הוא אמר מבוהל. "אל…תסגור…את האור…" היא מלמלה ואיבדה את הכרתה.

היא עמדה בחדר מואר. ודמות מולה עומדת. קול נשמע מולה. אבל היא לא הצליחה לשמוע את מה שהקול אמר. הדמות יצאה בדלת של החדר. הילדה מהר הושיטה ידיה אל הדמות אבל לפני שתפסה בה. הדלת נסגרה. והאור נכבה. היא עמדה בחושך מוחלט. לא זזה. הקול הידהד בראשה. והדמעות פרצו.
היא פתחה את עיניה במהירות. מוצאת את עצמה בחדר חשוך. "לא…" היא מלמלה מביטה סביב בעיניים פעורות מלאות דמעות. "אל!" היא צעקה מפוחדת. האור נדלק. הדלת נפתחה. ובדלת עמד אל מופתע. "מה קרה לוס את בסדר?" הוא שאל ונכנס אל החדר. אנחת הקלה נפלטה מפיה של לוס. "כן אני…בסדר" היא אמרה והסתכלה סביב. מוצאת את עצמה בחדר קטן. שוכבת על מיטה קטנה. "איפה אני?" היא שאלה. "כשהתעלפת סחבתי אותך יחד עם קירה לכפר הכי קרוב שמצאנו. ונתנו לך לנוח יומיים" הוא אמר. "ישנתי..יומיים?" היא אמרה מופתעת. וקמה מהמיטה. "כן אבל אל תדאגי. אנחנו ממש קרובים ליעד שלנו" הוא חייך. 'היעד..העיר הגדולה.' היא חשבה ובהתה באוויר. 'אולי אני אוכל למצוא אותו שם' היא חייכה לעצמה. אל הביט בה מבולבל אבל לפני שהספיק לומר משהו קירה נכנס אל החדר. "לוס את בסדר" הוא חייך. "טוב אני חושב שהכול מוכן. אפשר שנעזוב מתי שתרצו" הוא אמר. "תגידו לי מתי אתם רוצים לעזוב" הוא אמר ויצא מהחדר. "את רוצה קצת נטייל בכפר? ישנת בכל זאת יומיים שלמים" הוא צחק. היא הנהנה וחייכה. הם יצאו מהבית והסתובבו בכפר. עד שראו משהו יוצא מן הכלל.

"אבל אמרת שתעשה את זה בשבילי אם אני אעשה את מה שביקשת!" הילד אמר בכעס. "ילד אתה סתם מטרד. אפילו לא עשית את העבודה כמו שצריך! אני לא מחזיר לך שום טובה שלא החזרת לי!" האיש המבוגר יותר אמר לו והביט בו כועס. "אבל הוא יחזור! אני בטוח שהוא יחזור! הוא הרג אותם! הוא יהרוג גם אותי ואותך! ואת כל הכפר!" צעק הילד מעוצבן. כל המבטים הופנו אליו. "בכל כפר יש את הילד המופרע.." אמר אל. אבל לוס הלכה אל הילד. "ל-לוס?" אמר אל מבולבל. "מה את רוצה?" הילד הביט בנערה בכעס. "על מה אתה כועס?" לוס שאלה והביטה בו ישירות בעיניים. הוא הביט בה למשך כמה שניות ספורות ואז אמר. "לפני כמה חודשים היה כאן איש נוראי שרצח את ההורים שלי! וכולם אומרים שההורים שלי פשוט נעלמו או ברחו! אבל הוא רצח אותם והעלים את הגופות שלהם אני יודע! אני ראיתי את הכול! אבל אף אחד לא מאמין לי! ואני בטוח שהוא יחזור שוב!" אמר הילד בדמעות. "אני מאמינה לך" לוס אמרה. "אבל אתה יודע מתי הוא יחזור?" היא שאלה. אבל הילד הביט בה פעור עיניים. "ל-לא.." הוא אמר בעצב מנגב את הדמעות. "אל תאמיני לו נערה צעירה. הוא תמיד משקר לכולם ועושה תעלולים." אמרה אישה אחת מנסה להסביר לנערה הצעירה. אבל לוס רק הביטה בה במבט חודר. והחזירה את מבטה לילד. "אתה מנסה למשוך תשומת לב מאחרים נכון?. כדי שישימו לב אלייך יותר מסתם חסר הורים. אבל גם אם הם לא מתייחסים אליך ברצינות אתה רוצה לשמור עליהם מפני הרוצח נכון?" חייכה אליו לוס. והילד הנהן ממשיך לנגב את הדמעות שלא מפסיקות לזרום. האנשים בכפר הביטו בנערה פעורי עיניים. "אתה לבדך וכולם מתעלמים ממך. אבל הכפר הזה עדיין חשוב לך" היא אמרה ממשיכה לחייך ברוך. "אתה ילד טוב" היא ליטפה את ראשו של הילד בעדינות. כולם שתקו במשך המון זמן. והביטו בילד מופתעים. "רון.." איש אחד מלמל. ואחריי חמש דקות. "הרוצח הזה באמת יחזור לכאן?" שאלה אישה אחת. והילד הנהן. פתאום הכול נהיה רועש. "אנחנו נבריח אותו!" "אנחנו נטמון לו מלכודת!" "תכינו את הנשקים!" כולם הסתובבו בכל המקום מכינים את עצמם ואת הכפר כולו לבואו של הרוצח. והילד הביט בהם בדמעות שלא הפסיקו לזרום. "כולם…" הוא מלמל. "הם מתייחסים אליך ברצינות" לוס חייכה. חיבקה את הילד למשך כמה דקות ואז הירפתה. "זה הזמן שלנו ללכת. אבל אם תסביר את הסיבות שלך כולם יבינו." היא חייכה וקמה. "לוס.." אל הביט בה מודהם. "קדימה צריך ללכת." היא אמרה. והיא אל וקירה עזבו את הכפר. בהמשכם בדרך אל העיר הגדולה. 'אני מקווה שאני אמצא אותו שם.' חשבה לוס.