הנסיכה בעלת השם המיסתורי -פרק 37

[תבטיחו לעצמכם עכשיו שכשתקראו את הרציתי להוסיף בסוף, תנסו להבין אותי]

שון הסתובב בגינה. הוא לא ידע למשך כמה זמן הוא יצליח להחזיק את מרי לצידו, אבל לפחות הוא חייב לנסות. השעה הייתה שעת בוקר מוקדמת כשקרא לה לצאת. מרי הייתה חשדנית בהתחלה, אך יצאה. היה לו קצת חבל שהוא צריך לעשות את זה, אחרי הכל, הוא די חיבב אותה, למרות שהייתה קטנה ממנו.
"תשמע, כבר חצי שעה ואתה לא אומר כלום. אם אין לך דבר שרצית אני חוזרת-"
"חכי," אמר מהר ותפס את ידה.היא סובבה את ראשה לעברו ועיניה הגדולות בחנו אותו, ניסו לחדור דרכו.
"אני.. אה.. טוב אני יגלה לך." אמר בייאוש. הנסיך רצה קצת זמן עם הנסיכה אז הוא ביקש ממני עם אני יכול להעסיק אותך, כדי שלא תפריעי להם בטעות." זה היה שקר מושלם. אין מצב שהיא תעלה עליו. היא בחנה אותו שוב. עיניה הלחיצו אותו והדהימו אותו כאחד. 'אוי בחיי,' חשב אחרי ששחררה את ידה מידו. 'למה אני?'
"אז… מה אתה רוצה לעשות בינתיים?" שאלה. מצחיק, אבל שניהם משרתים. משרתים אישיים. העדרותם מצד אדוניהם יכולה להיות מסוכנת, בעיקר לאדוניהם.
"לא יודע," אמר ואז הצביע לאופק. "בואי נלך לאגם."

ממלכת מלסיה.
מהומה גדולה.
המלך קיבל בבוקר את המכתב של מרי, והוא שאג מזעם. ממש כך, שאג מזעם. ביתו הייתה קרובה לסכנה יותר משחשב, והוא לא יכול לתת לזה לקרות. הוא לא יכול לאבד אותה פעם שנייה.
הגיע הזמן לזמן אנשים.
חלון חדרו, שהיה בגודל כל הקיר, השקיף על החצר האחורית של הארמון; יותר נכון, על אנשים ספציפיים ששהו מאחורי הארמון..

משרתות המטבח יצאו להפסקת האוכל שלהן. הן בדיוק באו למזוג תה זו לזו, כשהקומה כולה התחילה לרעוד. ברגע שספל החרסינה הראשון נפל והתנפץ על הרצפה, הן התחילו לצרוח. אצילי החצר נכנסו והתחילו להרגיע אותן. הם נראו מרושלים בבגדיהם לצד המשרתות.
דמות נוספת נכנסה למטבח בשקט. היא הסתכלה על כולם, וחמקה החוצה במהירות.

"מחדרה של הנסיכה."
ברגע שהמשרת סיים לדבר עטו ויליאם ואדוארד על דלת חדרה של הנסיכה.
היא הייתה נעולה.
אדוארד דחף את אחיו לאחור ודפק על הדלת. הוא ניסה לבעוט בה אך גם זה לא עזר.
"אוח.. זוז.." אמר ויליאם וניסה שוב להתקרב לדלת. "אני יכול לפתוח אותה." אדוארד כנראה התפקח איכשהו כי הוא זז לאחור ונתן לויליאם לפרוץ את הדלת. הוא הכניס סיכה קטנה לתוך חור המנעול והתחיל לשחק איתה. כעבור כמה דקות נשמע קול 'קליק' חלוש והידית הסתובבה. המלך הסתכל על בנו במבט מופתע והוא מצידו השיב, "מה? זה דווקא שימושי לדעת.."
הם נכנסו לחדרה וקפאו על מקומם למראה הנזק בחדר…

בדיוק כשעמדו להיכנס לסירה באגם נשמע קול פיצוץ מהארמון. לפני ששון הספיק לעצור את מרי, היא סובבה את ראשה. אישוניי עיניה התרחבו עד שעיניה כמעט ושינו את צבען לשחור. היא התרחקה מהסירה במהירות ונעצה בשון מבט זועם. הוא זע באי נוחות. "אתה שיקרת," הטיחה בו. "ידעתי, אתה הבוגד!". היא התחילה לרוץ והוא התפלא. הוא לא חשב שהיא מסוגלת לרוץ כל כך מהר. אחרי דקה של תדהמה הוא התחיל לרוץ , אך ידע שהוא לא יצליח להדביק אותה. 'איפה היא למדה לרוץ ככה? בצבא של המלך?' חשב בעודו מתקרב יותר ויותר לארמון.
בדיוק כשמרי נכנסה לתוך הארמון, הוא הרים את עיניו ודמות נחתה לפניו. הוא בלם את ריצתו בפתאומיות ונפל אחורה על האדמה. "מה אתה עושה פה?" שאל את הדמות שלפניו. "אתה אמור להיות עכשיו לצד הנסיכה."
"היא יודעת הרבה ממה שאנחנו חושבים, היא חזקה." אמרה הדמות וכרעה על רגל אחת. חתך גדול נפער ממותנו, עבר דרך הירך ונעצר באמצע רגלו. "חריפה הנסיכה הזאת. אני מבין שאין לה בעיה לפצוע נשים במקומות כאלה…" אמרה הדמות והמשיכה להתקפל מכאב. "מסתבר…" אמר שון. הוא בעצמו לא חשב שיהיה לה אומץ לעשות משהו כזה…
"אז אתה את שליחותך הצלחת לבצע כשורה?"
"לא," רטן שון. הוא ידע שזה יגיע. "הנסיך אינו מדבר על זה. הוא אפילו לא חשב להזכיר את שמה." הדמות לפניו בעטה באדמה בתסכול. שניהם חשבו על אותו דבר. החמישייה של המלך בטח מתארגנת. הם לא יוכלו להשיב חזרה אם יתקפו. שלושת חברי הקבוצה שלהם עוד בתרדמת, מאז אותו מקרה…
"אה, ועוד משהו," אמר שון שבינתיים קם והתחיל להתרחק מעט מהדמות. "המשרתת פחות או יותר עלתה עליי. היא כנראה גילתה איכשהו שלמלך יש סוכנים סמויים בין כולם. אני באמת לא-"
"מפגר! טוב לא משנה. קדימה אנחנו צריכים לחזור למטה." הוא עבר את שון והוא התנפל עליו וריתק אותו לאדמה. "אל תשכח מי הבוס שלך!" נהם לעברו. "אני אולי קטן מכולכם אך אני בדרגה הגבוהה. אל תשכח." הוא התרומם ממנו והתחיל לצעוד הרחק מהארמון אל המטה של המלך, מקום משכנם גם של שלושת חברי הקבוצה הרדומים.
"בוס בוס אבל לא דואג בשיט לחיילים שלו," אמרה הדמות וצלעה אחרי שון. קול גיחוך נשמע ושון אמר, "אבל זה מה שאתם אוהבים בי."

"תחלצו ותה. זו פקודה." אמר המלך ריירדן והגיף את הוילון בחדרו. עצביו רטטו והוא חשש שאיבד שליטה ויוצא את זה על משהו.
הוא החליף את גלימתו הרגילה בבגדיו הלוחמניים ולקח את המטה שלו. כשנגע בו הוא נזכר ביום שבו אמבר אמרה לו שהוא נראה כמו מלך מהאגדות, עם כתר ושרביט. אז הוא רק צחק ואמר, "איזה מלך את רוצה שאני יהיה? טוב או רע?"
"אחד שעוזר לכולם." היא ענתה בחיוך. עכשיו החיוך נמחק מפניו. השרביט הזה עבר מדור לדור אצלם במלוכה, ויש לו ערך רב ויקר.
הוא התחיל לפסוע אל מחוץ לחדרו, עושה את צעדיו אל החצר…