נגד הטבע – פרק שישי

לא ידעתי איך להגיב בדיוק, ראיתי שגם לו קשה לעכל את המראה.
גבר, מולי, עומד, בשוק.
אני חושבת שאני ביותר שוק ממנו, אבל אני עוד מתפקדת.
אני לא יודעת בדיוק אם הם אלימים או לא, הם אמורים להיות יצורים אינטליגנטיים כמוני וכמו כל בחורה אחרת.
אבל בכל מקרה הרמתי כמה חלוקי אבן והם ריחפו בעדינות ליד ידי, מחכים לפקודה ממני לתקוף את הגבר.
עמדנו ככה, בזמן שנראה כמו נצח אבל כנראה היו אלה כמה שניות ספורות, אחרי תקיעת מבטים התפוצץ המנוע ונאלצתי ללכת לכיוון הגבר ולהימנע מלהישרף למוות.
הדבר הראשון שעלה במוחי הוא לכבות את השריפה לפני שכל היער יישרף.
זרקתי את התיק על האדמה והתעלמתי מהגבר שנועץ בי מבט.
ניגשתי לאגם ויצרתי כדור מים גדול והעפתי אותו לכיוון האוטו השרוף שלי, האש נעלמה ונוצר עוד ועוד עשן.
הזרמתי עוד קצת מים, לא רציתי שהאש תפרוץ שוב, לאחר מכן הסתובבתי וראיתי שהגבר לא מפסיק לנעוץ את מבטו החודר. הוא היה גבוה ונאה יחסית למה שציפיתי, הוא הגבר הראשון שאני רואה וכנראה אני לא אובייקטיבית במיוחד אבל בעיניי הוא נאה. עיניו חומות ושיערו בהיר ושרוף מהשמש, שפתיו מלאות וגופו מוצק.
"היי." אמרתי, אולי לחשתי מחשש שמישהו אחר יישמע, אבל זה האגם ואף אחד לא מטייל פה כבר, אזור נייטרלי מפחיד אנשים.
"היי." הוא ענה.
לא יכולתי אלא לצחוק, הוא הצטרף לצחוק שלי והצחוק שלו היה יפה, צליל חדש ולא מוכר אבל באותו הרגע רציתי לשמוע רק אותו.
"מה אתה עושה פה? אתה לא אמור להיות באזור שלך?" שאלתי והצחוק נעצר.
"סתם טיילתי, ופתאום את הופעת והתרסקת בעץ." קולו מחוספס וחזק, כריזמטי.
"כן ובכן זה לא קרה לי אף פעם, ההתרסקות ואה…אתה, לא פגשתי גבר מעולם." אמרתי ושמעתי את פעימות ליבי מאיצות, שמעתי גם את שלו מאיצות. עמדנו דום במקומותינו ולא העזנו להתקרב מטר אחד לכיוון השני.
"את האישה הראשונה שאני רואה, את שונה ממה שחשבתי, דמיינתי אתכן נמוכות יותר." שנינו צחקנו ולא יכולתי להימנע מלחייך.
"אתה לא נורא כל כך בעצמך, הייתי בטוחה שאתם נראים אחרת, פרימיטיביים יותר."
"לא אנחנו די מתקדמים יחסית, אבל הטריק הזה שעשית עם המים! איך עשית את זה? אנחנו לא יכולים יותר מלהרים מטבע או אבן ואת הצלחת להזרים מים וליצור כדורים ו..וואו. אין לי מילים פשוט." אז הם כן פרימיטיביים, טלפתיה וטלקינזיס לא מאוד מפותחים אצלם כפי שזה מפותח אצלנו.
"כן זה משהו שכולן יודעות אבל לכל אחת יש סיבולת כוח אחרת, לא כולן יכולות לעשות את מה שאני עושה, אני נחשבת לחזקה יותר מהממוצע." הוא חייך, חיוך יפה ועדין.
"אנה, כבדרך אגב." "פיטר." הרמתי יד ללחוץ ואז נזכרתי.
"אוי אני טיפשה, אני מצטערת." וראיתי שאני לא היחידה שחשבה על זה, הוא גם הרים יד ושוב פרצנו בצחוק.
"המחלה קצת תהרוג אותנו אם ננסה לגעת אחד בשני." אמרתי והוא הנהן.
"אז מה עושים עכשיו?" פיטר שאל.
"שאלה מצוינת, אני חושבת שאנחנו יכולים לבחור בין שתי אפשרויות – ללכת מפה ולשכוח שזה אי פעם קרה, או…" "או?" "או שנישאר ונדבר."
"אני מעדיף את האפשרות השנייה."
"גם אני."
זה הרגיש מוזר, לדבר עם גבר. בשבילי הוא נראה כמו חייזר, לא גבר.
מאפיינים חיצוניים נראים אותו הדבר, אף אוזניים עיניים רגליים ידיים וכל אלה, כל מה שמתחשק לי עכשיו זה לבדוק את הדנ"א שלו ולראות עד כמה אנחנו דומים במבנה הכי חשוב בגוף.
אוי אלוהים.
באותו הרגע חשבתי על מה יש לו במקום מה שיש לי.
זה לא כתוב בספרי אנטומיה, רובם לא מדברים על זה ומדברים רק על המבנה הנשי, הספרים הללו נגנזו הרי מלפני שנים רבות – ככה פגשתי את הגבר הראשון והדבר הראשון שחשבתי עליו זה מעניין איך הוא הולך לשירותים, לא יכולתי להיות יותר שטחית מזה.
פיטר הלך לבקתה, היא בקתה יחסית קטנה אבל בעבר נראה שהיא שימשה בתור בית קפה קטן ליד האגם.
הוא מצא כסאות ושולחן וגרר אותם עד למקום שבו עמדתי והניח לי להתיישב.
"אז..אממ…מה..איך? אני מצטער אני לא יודע אפילו מה לשאול, יש לי כל כך הרבה שאלות למרות שאף פעם לא התעניינתי בכן במיוחד, זה תמיד נראה לי כל כך מיושן. אנחנו היינו חלק נפרד מכן ואתן מאיתנו כבר שנים רבות. אני לא יכול להתחיל לתאר לך את גודש השאלות שעומד לי בגרון." הוא אמר ועיניו היו גדולות מרוב פליאה, הוא לא רצה להסתכל ישירות בעיניי כאילו חשש שאני אהפוך אותו לאבן או שהוא יקפא במקום, ואז הרגשתי עקצוץ מוזר. הוא נעץ מבט במשהו וניסיתי לראות לאן הוא מכוון אז הסתכלתי מהעיניים שלו עליי, וראיתי את עצמי ואת החזה שלי, יצאתי ממנו והחלטתי למקד את העניין במקום אחר.
"הדבר היחיד שאני חושבת עליו כרגע זה איך נראה מבנה הדנ"א שלך, אתה חושב שלך יש שאלות טיפשיות? תשמע את שלי קודם. אתה הופתעת מהטלקינזיס שלי, אין לכם משהו מפותח חוץ מלהרים כמה מטבעות או אבנים?" שאלתי וניסיתי למיין את השאלות שלי מטיפשיות לחלוטין, טיפשיות ואולי אפילו חלקן ראויות לשאול.
"אנחנו יכולים להרים משהו קטן אבל זה לוקח המון אנרגיה, אנחנו לא מסוגלים להתרכז בזה מספיק, לא כמוך כמו שזה נראה, את עשית פי שמונה מאות בערך ממה שאנחנו מסוגלים." הוא היה מופתע מהכוח שלי.
"מה עם טלפתיה?" שאלתי, שהרי אצלנו הנשים הכול מפותח מאוד ואני יודעת באופן אישי שיש המון יכולות שיש לי ואין לנשים אחרות.
"טלפתיה? זה דווקא פחות או יותר מפותח אצלנו אבל כנראה לא באותה הרמה, אני יכול לתקשר עם חברים אבל רק אם אנחנו קרובים אחד לשני. ממרחק זה מאוד קשה לקלוט את הבן אדם שאתה רוצה לתקשר איתו."
הוא נראה מהופנט.
"תשאל אתה שאלה."
"את יכולה להראות לי משהו אדיר? תעשי משהו עם המים? אני רוצה לראות." לא הופעתי האמת, אם הכוחות שלו הם כל כך חלשים שקשה לו להתרכז בלהרים מטבע אחד, הוא בטח יתלהב נורא אם אני ארים את כל כמות המים באגם.
ניגשתי למזח והתרכזתי במים.
דמיינתי גל ענק עומד במרכז האגם, הנפתי את זרועותיי והגל הופיע לנגד עיניי. רציתי שהגל ירקוד וחלקים ממנו יהיו גבוהים יותר וחלקים אחרים נמוכים יותר, עמודות שונות בגבהים שונים.
את חלק מהעמודות של הגל הרמתי לאוויר שלא יגעו באגם, שיתעופפו.
החלטתי לעשות כדורי מים בגדלים שונים, ידיי משחקות ונראות כאילו הן מלטפות כל כדור וכדור, הן כמו ידיי מנצח כשהוא מנחה את התזמורת שלו.
כל כדור וכדור התעופף באוויר והסתובבתי לכיוון פיטר, הורדתי את ידיי ורק חשבתי על מסלול הכדורים. ראיתי אותם טסים במעגלים מעל ראשו של פיטר ומעל ראשי ובסופו של דבר הם עומדים בשרשרת ארוכה וכל אחד ואחד מהכדורים קופץ חזרה למים עד שלא נשאר אף כדור באוויר.
"מספיק אדיר בשבילך? אני יכולה לעשות משהו אחר…אני יכולה לגרום לניצן לגדול מהר יותר." ראיתי את הלסת של פיטר פתוחה לרווחה ולפי מה שהוא אמר, טלפתיה זה לא אחד מהכישרונות הגדולים של הגברים אז החלטתי להציץ במוח שלו.
וואו הייתה המילה היחידה שמילאה את המוח שלו כרגע, אבל שאר המוח שלו באמת היה גדוש ברעיונות ושאלות, את חלקן לא הבנתי אבל ראיתי המון מכוניות מעופפות ומרוצים ואז ראיתי את עצמי מעיפה אבנים ענקיות לכיוון מכוניות מעופפות, גיחכתי למראה הרעיון.
"אתה באמת רוצה להשתמש בי כמכשול? אני עוד אהרוג מישהו בטעות." אמרתי והוא הביט בי בפליאה.
"אוי אני מצטערת, קצת חיטטתי לך, אני לא רגילה שאין מחסום ושאני פשוט יכולה לקפוץ לראש שלך. רוב הנשים חוסמות את המוח והמחשבות ואז אי אפשר כמעט להיכנס למוח של אישה אחרת, אתה פשוט ספר פתוח בשבילי." אמרתי והסמקתי, נתפסתי על חם.
"זה בסדר, אני חושב…אני לא רגיל לכול מה שהולך פה עכשיו אז את קצת שוברת את הקרח, למרות שזה מביך אם תחטטי כל כך הרבה." פיטר הסמיק באמת, אבל לא יכולתי לעמוד בפני הפיתוי וחיטטתי עוד.
המוח האנושי, ניתן לחקור אותו בדיוק כמו שחוקרים משהו באינטרנט, פשוט לחשוב על מה אתה רוצה לחפש ומיליוני אפשרויות מופיעות, קורי עכביש מחשבתיים שקופצים מאירוע לאירוע וכולם קשורים אחד לשני.
חשבתי על אבא שלו, ראיתי אותו – את נייט, גבר בן 49 וראיתי שפיטר מאוד דומה לו. ראיתי את הריבים שלהם ועד כמה קשה לו לחיות תחת הצל של אביו ושל סבו, בדיוק כמו שלי קשה עם השושלת שלי.
"איך זה לחיות עם אבא? או בכללי עם שאר הגברים? תתאר לי את זה." ביקשתי לדעת, הייתי צמאה לידע. שנים חיכיתי לרגע כמו זה ולדעת כול מה שאני יכולה, למה לי לעצור ולא לחטט במוח שלו? הוא חלק בלתי נפרד מהמחקר, אני צריכה לדעת הכול.
"קשה. הוא לא בן אדם קל מידי, קשה לחיות עם מישהו כמוהו מעליך, מה איתך? איך זה לחיות עם אימא?"
"אתה חושב שלך קשה? תנסה לחיות עם סבתא שהיא ראש הממשלה של עולם הנשים ואימא שהיא הסגנית שלה…זה קשה!" אמרתי והזדהיתי איתו, זה הרגיש טוב שמישהו מבין אותך.
"המשפחה שלי חיה ונושמת בשביל לשלוט, אני לא מרגישה שייכת כשזה מדובר בזה. אני שונה מהן ואני יודעת את זה, אחותי לעומת זאת רק חושקת להיות בשליטה כמו אימא וסבתא. אני נגד כל זה, בגלל זה אני רוצה למצוא תרופה, אני לא רוצה שהשלטון ימשיך ככה. זה נורא ואיום שם אצלנו." הנמכתי את קולי והרגשתי כאילו כול כובד העולם נוחת על כתפיי, הרגשתי שאני מתמודדת עם דברים שהם חזקים ממני.
"דווקא הייתי בטוח שאתן יותר מתונות מאיתנו, שיש לכן שם שקט ושלווה. אצלנו יש יותר בלגן על בטוח." הוא חייך אליי ודחף לעברי כוס של תה חם, לא שמתי לב מאיפה הגיע התרמוס אבל התה היה מצוין.
"אנחנו כן מתונות אבל בכל הנוגע לשלטון, המשפחה שלי יודעת איך להישאר תמיד באליטה. הן זורעות פחד ברחובות והן ניזונות ממנו. כבר שנים שהמחקרים במעבדות נסגרו אחד אחרי השני ואני רואה את זה באופן אישי, העבודה שלי היא יותר כמו חופשה, אני לא עושה משהו רציני ואני לא רואה את שאר המדעניות עושות משהו שישנה את פני העולם. ואימא שלי לא רוצה בכלל לראות את העולם משתנה." נאנחתי ושתיתי עוד מהתה, פיטר ישב בשתיקה ולגם את התה שלו.
"לא ציפיתי שזה כל כך מאיים אצלכן, עם כול הטריקים המגניבים שאת יודעת הייתי בטוח שאת מכייפת כל היום."
הוא אמר וניסה לחקות את תנועות ידיי כשאני מרימה דברים לאוויר.
"החיים הם כן נהדרים, אבל אני חווה הכול ממקור ראשון ואני יודעת מה היא זוממת, אבל לשאר העולם הכול מושלם, הכלכלה והבריאות, הכול באמת מושלם אבל כבר נראה שלא רוצים פתרון אינטאקטיליס, אני יודעת שזה נשכח כבר אבל אני לא רואה סיבה להפסיק לקוות." אמרתי וסיימתי את התה.
"אני מסכים." הוא חייך.
קבענו שוב להיפגש ליד האגם ביום למחרת.