הדור האפל-פרק 5

'נערה שמכבדת את עצמה תשרת את מדינתה בנאמנה במהלך חייה, תישאר נאמנה ללאומה גם אחרי תום השנים הוורודות, לא תבגוד באומה שגידלה אותה.' (כללי הכבוד, משפט 5, סעיף א'.)
בשיעורי מולדת בשנים הצהובות סיפרו לנו על המרגל שניתפס מרגל לטובת האויב, המרגל גדל במחוז כפרי מרוחק בשם לֵגילַה, הוא למד בפלג המשקיף והצטיין בבית סיפרו, הוא הוצב בבית הנץ והתחיל לאסוף מידע בעל סיווג ביטחוני גבוה מאוד, בתקווה שהוא יוכל להחליף את המידע עם דַנְגֶר, מדינה עוינת שנמצאת מצפון לאיגוד המחוזות בתמורה לכך שהם יוציאו אותו מאיגוד המחוזות בשלום. את המידע הוא מסר והחל להתכונן למסע שלו אל מחוץ לאיגוד. יום לפני שהוא יצא, המפקד שלו גילה את מה שהוא עשה והורה לממשל לעצור אותו. בחקירה שאלו אותו למה הוא עשה את זה והוא ענה:"אם האיגוד היה טוב כמו שרוב האנשים חושבים שהוא, הייתי נשאר. אבל אני יודע מה האיגוד עושה, אני יודע על הדור האפל."

בשבת בערב התקיים המפגש השני שלי עם היועצת והשייק שלה. עליתי על האוטובוס של אחרי הצהריים המאוחרים והגעתי לשם בערך עשר דקות לפני הטיפול. "ערב טוב," ברכתי את השומר שישב ליד הדלת. "ערב טוב גם לך, אמיליה בקר," הוא ברך אותי בחיוך ואני נאנחתי, לא היה לי כוח אליו ולדיבורים הבלתי פוסקים שלו. "אני צריכה להיכנס," אמרתי. "אני יודע," הוא השיב. גיחכתי ונכנסתי פנימה. הפעם היו הרבה אנשים שישבו על הכורסאות. חלקם דיברו, חלקם נראו שקועים במחשבות, חלקם התעסקו במשהוא, אבל אף אחד לא נראה מנותק כמו שהיה בפעם הקודמת, ביום רביעי. "בקר אמיליה?" שאלה המזכירה המבוגרת שזכרתי מיום רביעי. "כן?" שאלתי בקול רם והתקרבתי אליה. "לא צריך לצעוק, אני לא חירשת," היא אמרה ברוגז. "מה?" שאלתי בקול רגיל והיא נאנחה. "התור שלך יתחיל בעוד חמש דקות."
נכנסתי לדלת השלישית משמאל בפרוזדור הימני ותחושה של בחילה הציפה אותי. בנוסף על העומס העצום של הפסלים והעציצים בתוך החדר הקטנטן והאור הכתום שמגיע מהווילון, החדר היה אפוף בריח כבד של קטורת. היועצת עמדה עם פנים לקיר זזה מצד לצד בסוג של טרנס וזמזמה מעיין מנגינה מוזרה. "שלום," היא אמרה והסתובבה. "שלום," עניתי בלחש, משהוא בה היה מוזר. "את יכולה לשבת," היא אמרה הצביעה על הכריות שעל המחצלת. התיישבתי על כרית אדומה ואז הבנתי מה שונה בה, העניים שלה היו כחולות,בפעם הקודמת הן היו חומות. "מה קרה לעניים שלך?" שאלתי. "מה?" היא שאלה בפליאה ובחנה את פניי. "ביום רביעי העניים שלך היו חומות." היא לקחה משולחן קטן כוס עם שייק, ירוק הפעם. "מה? אני לא יודעת על מה את מדברת, העניים שלי מאז ומעולם היו כחולות," היא אמרה בביטחון מלא והתיישבה על המחצלת לידי. "הבאת את מה שהיית צריכה להביא?" היא שאלה, התבלבלתי, "מה הייתי צריכה להביא?" היא נאנחה ולגמה מהכוס שלה. "את החפץ האהוב עלייך." קימטתי את המצח ואז נזכרתי. "לא בכוונה, אבל החפץ האהוב עלי הוא השרשרת הזאת," אמרתי והוצאתי את השרשרת מצווארון החולצה שלבשתי. השרשרת הייתה שרשרת זהב דקה שממנה השתלשל תליון בצורת פרח עדין שסבתא שלי שנתנה לי אותו אמרה לי שקוראים לו כובע הנזיר שבמרכזו שובצה אבן כתומה. "את השרשרת קיבלתי מסבתא שלי בפעם היחידה שפגשתי אותה, היא גרה במחוז אוֹלֶן," אמרתי והסרתי אותה מצווארי. היועצת לקחה את השרשרת בחנה אותה לרגע ואז לקחה את השרשרת בשתי ידיים וקרעה ואותה, התליון נפל על המחצלת, היא לקחה אותו והביטה בו לשנייה נוספת. לא יכולתי להגיב, קפאתי במקום, מרגע שקיבלתי אותה, לא הורדתי את השרשרת אפילו פעם אחת, היא הייתה הזיכרון היחיד שלי מסבתא שלי, אפילו לא בדיוק זכרתי איך היא נראית, השרשרת הזאת הייתה הדבר החשוב לי מכל והיועצת פשוט קרעה אותה. "מה עשית?" שאלתי בקול שבור אחרי שיצאתי מההלם. היועצת לא הביטה בי, היא נעמדה וניגשה לאחת השידות שעמדה בפינת החדר, הוציאה מאחת המגירות שרוך עור והשחילה עליו את התליון, אחר כך פנתה אלי, היה לה מבט אפל בעניים. "את יודעת מה מסמל התליון הזה?" שאלה בקול נמוך וענייה הכחולות קדחו בי חורים. הנדתי בראשי בפחד, לא הייתי מסוגלת לענות בקול. היועצת הסתובבה לקיר ושמטה את כתפייה. "אני אמורה לעשות בטיפולים הללו משהוא מאוד מוגדר, אבל אני לא יכולה לעזור לך כבר, את יותר מדי בפנים אם יש לך את התליון, אני לא יכולה לעשות כלום," היא הסתובבה חזרה אלי ובחנה את פני. "אני לא מבינה מה את רוצה ממני," אמרתי בבהלה וקמתי מהכרית. "אבל אני כן מבינה שאת הרסת את הזיכרון היחיד שיש לי מסבתא שלי, דבר שאין לך שום זכות לעשות." חטפתי מידיה את השרוך החום והעפתי מבט את התליון. קפאתי, זיכרון עמום הבהב בחלק האחורי של הראש שלי, את העניים הכחולות של סבתא שלי כשנתנה לי את התליון, איך היא אמרה "אני יודעת שיום אחד את תצילי אותנו מיד האיגוד." ומבטה חדר לתוך-תוכי. אמא שלי התרגזה וחטפה מידיה את השרשרת "אל תגידי שטויות אמא," היא אמרה בכעס, סבתא שלי הביטה בה בעצב ואז בחנה אותי ואמרה "את אולי לא מאמינה בזה לינדה, אבל תתני לבת שלך הזדמנות." לא הבנתי את מה שהיא אמרה אז, ואני עדיין לא מבינה, אבל מה שאני כן מבינה עכשיו הוא שהתליון נועד להיות עם שרוך עור, וככה הוא היה לפני שאמא שלי החליפה אותו לשרשרת הזהב העדינה, אבל למה? "התליון הזה מסמל את התנועה המתנגדת, תנועה שפועלת בסתר נגד האיגוד. שלחו אותך אלי כדי שאוכל להוציא אותך ולנתק אותך מכל קשר עם התנועה, אבל את כבר יותר מדי בפנים מכדי שיהיה טעם להוציא אותך, לכן כל מה שאני יכולה לעשות הוא לכוון אותך כך שתוכלי בבוא העת לצאת מזה בצורה הכי חלקה שיש," אמרה היועצת ונגעה בכתפי בעדינות. "אל תיגעי בי," אמרתי וזזתי הצידה, לא מזיזה את מבטי מהתליון. "ואין לי מושג על מה את מדברת, אני לא קשורה לשום תנועה ולשום התנגדות, האיגוד הוא הדבר הכי טוב שקרה לעולם הזה." יצאתי מהחדר הכעס ורצתי החוצה, התליון בתוך האגרוף שלי ודמעות של כעס עולות בעניי.