להיות אימא

ברגע שראיתי את אלונה שלי, סוגרת את החדר שלה עם מנעול, ובוכה בפנים- הסקתי שעכשיו התחילה תקופת הנעורים שלה.

אלונה שלי תמיד הייתה ילדה צוחקת ומחייכת, שנמשיה מקפצים מלחי ללחי, ומהאף למצח. תמיד היא הייתה מחייכת ושואלת "למה ככה?" "למה הציפורים מצייצות? "אימא, למה החתול המסכן מילל? יש לו אכול מול הפרצוף!".

היא תמיד היית ילדה שכול העולם סבב סביבה, והיא סבבה סביב כולו תמיד. תמיד היה לה אכפת מכולם, בין עם זו חברה שנפלה ונפצעה, ובין עם זו ציפור קטנה שנפלה מהעץ, ומחשש לכנף שבורה היא הבריזה מבית הספר והביאה אותה הביתה.

אלונה היא ילדה שאי אפשר לכעוס עלייה. היא תמיך חייכה את חיוך המלאכים שלה, חושפת שתיי שורות של שיניים לבנבנות, נוטות כבר לצהבהב. היה לה שיער אדום ולוהט, שהעלה כול אדם באש, מהרגע הראשון. ועייניה היו המים. שתיי עיינים כחולות וצלולות, שחוף מבטחים נראה דרכן.

תמיד הרגשתי בטוחה ליד ביתי. מה שהפתיע אותי,כי אני הרי אמורה להיות חוף המבטחים שלה, סירת ההצלה שלה, או המקל עליו היא נשענת כאשר היא עייפה. אבל היא הייתה המקל שלי, החוף שלי והסירה שלי. בשבילי היא הייתה התגלמות הביטחון והשמחה. אבל היא הבת שלי. אבל היא התנדבה במהירות, ולא היית הל שום בעיה בלהיות החוף הקטן שלי.

יום אחד, כשהיא הייתה בכיתה ח', היא ניגשה אליי, בארוחת הערב, בזמן ששטפתי כלים. החיוך הקטן שלה נמחק מפניה, הנמשים שלה נשארו במקומם, ושיערה היה מדובלל, ופרוע. היא ניגשה אליי, וחיבקה אותי. אבל לא חיבוק רגיל, מכו תמיד. אלא חיבוק אחר, לוחץ יותר, מזמין פחות. דורש תשומת לב, דורש תשובות.
"כן מתוקה" שאלתי אותה מלטפת את הראש האדום, והחם. את החוף הקטן שלי.
"אימא, למה אני מכוערת?" היא שאלה אותי. הרגשתי כאילו גל גדול של מים קרים, נוטפי קרח, שוטף אותי. לחצתי על המתכת הקרה של הברז וניגבתי את ידיי בסינר שלבשתי. נעצתי את מבטי בעייניה הכחולות, שהתנשאו אליי בתחינה.
"מי אמר לך את זה?"
"אף אחד, אני החלטתי"
"באמת? אבל למה, הרי את יפה, חכמה, ואת הבת שלי, וכול מי שאי פעם, יגיד עלייה שהיא מכוערת יחטוף" אמרתי בכעס. משלבת את ידיי על חזי, מסתריות את הביקיני שמצוייר על הסינר שלי.
"אז יופי!" היא קיפצה לרגע במקום "אני אחטוף אהיה מכוערת עוד יותר, ואז אני אתאבד!"
"אני בחיים אל ארשה לך"
"אז אני אקפוץ עכשיו!" היא צעקה עליי. היא רצה אל חדרה וטרקה את הדלת.
אכן.
זהו גיל הנעורים.