להגיע לשם…

כשגיליתי את זה, הייתי המומה. עיניי
נפערו למראה התגלית שכל מה שהתאמצתי
להשיג נלקח על ידי מישהו שאפילו לא ניסה.

הוא רואה אותי. קולט את מבטי. האחד שתמיד
היה יכול להבין אותי ותמיד היה ויהיה שם בשבילי.
"מה קרה?" הוא שואל במעין חיוך ציני, אפילו
שהוא יודע טוב מאוד מה קרה. אני מקפלת את
אצבעותיי ומסתכלת עליהן.. וחושבת..

"זה מצחיק, אתה יודע," החיוך המתגרה הקטן
שלו נעלם באחת והוא מביט בי במבט הקשוב
והמוכר שלו.
"כל מי שמתאמץ להראות עד כמה הוא
מרשים.. עד כמה הוא טוב. נופל.. נופל חזק."

"אני לא מבין." איך זה שדווקא הוא..
"ומי שנדמה כאילו לא עשה שום דבר מיוחד.
נדמה כאילו פשוט היה עצמו כל הדרך. הוא
זוכה. הוא מגיע לשם."
"א-…"

זה הכה בו. אני בטוחה שהוא הבין עכשיו.
"ואת?" עיניי נפערות במעין תדהמה שוב. אני
יודעת מה הוא הולך לשאול ומרגישה את ידיי
מתחילות לרעוד.
"איזה סוג את?"
"אני.."

"אני מעמידה פנים שאני שווה משהו, ונופלת
כל פעם מחדש.."