אני אבוא למצוא אותך

אמרת שאת הולכת וכבר חוזרת.
שניפגש בעוד כמה דקות, ושעליי להסתתר, שאסור שיגלו אותי.
שתבואי לקחת אותי מפה.
ישבתי בתוך קופסאת הקרטון הזאת, מציץ החוצה, לראות אם את שם.
בין כל האנשים שעלו לרכבת מצאתי אותך. את צרחת, את בכית. את סבלת.
לא הבנתי מה קורה, רציתי לרוץ אלייך, רציתי לחבק אותך,
אבל בדיוק לפני שעשיתי את זה הסתכלת לכיוון שלי וראית שאני מציץ.
חשבתי שתבואי לכעוס עליי, שתתני לי פליק בטוסיק ותגידי לי שאני אלך לישון היום בלי ארוחת ערב.
אבל את לא עשית את זה.
את רק חייכת, חיוך עצוב, מלא שיניים דמעות ואמרת ללא קול 'אני אוהבת אותך'.
ואז הם סגרו את הדלתות, והרכבת נסעה.
לאן נסעת אמא? למה עזבת אותי לבד?
את לא אוהבת אותי אמא?
מקום שלפני רגע היה מלא אנשים צורחים, בוכים, אנשים שמנסים להשתחרר..
התרוקן. ונשארה רק הרוח והשקט המצמרר.
אני עדיין פה אמא. כבר עברו כמה ימים מאז שאמרת שתחזרי, ונמאס לי לחכות.
אני מתגעגע אלייך אמא, ואני רעב. אני רוצה את מרק תפוחי האדמה שאת עושה כל ערב,
אני רוצה את החיבוק שלך ואת הנישוקים שלך לפני שאני הולך לישון.
אני אוהב אותך אמא.
אני מחכה עד לאסיף הבא של כל האנשים אל הרכבות, וכשהוא מגיע אני יוצא מקופסאת הקרטון.
'אני אמצא אותך אמא' אני אומר לעצמי בראש.
אני מרגיש אנשים תופסים אותי מאחור, אני מסתובב ורואה שאלה חיילים.
אמא תמיד אמרה להתרחק מהם, אבל ידעתי שהם יובילו אותי לרכבת כמו שראיתי שהם עשו לאנשים אחרים. אז לא התנגדתי.
כשכולם עלו לרכבות הם סגרו את הדלת. הסתכלתי על הרכבת מבפנים, נשים, ילדים, גברים, תינוקות. כולם בוכים. המומים.
אני מסתכל על הרכבת. על הקירות שלהם יש כל מיני מסרים כתובים ואני מתחיל לקרוא אותם.
אני כבר יודע לקרוא. אמא תמיד הייתה כל כך גאה בי על זה.
בין כל הכתובים מצאתי מסר בשבילי.
"תגידו ליאשקו שאני אחזור ושאני אוהבת אותו".

כולם עצובים,
ואני עומד שם מולם, שמח. אני הולך לפגוש את אמא שלי.
אני הולך לפגוש את אמא שלי.