מציאות מדומה 1D – פרק 9 – קצת עצוב לא להרוג אותי בבקשה ^_^

הגיע יום שישי, יום החתונה. לבשתי את השמלה שקניתי עם אביה, היא הייתה שמלת קיץ לבנה שנגמרת קצת יותר ארוך מאחורה, קשורה בבן עם פפיון וורוד בהיר, הייתי מאוהבת בשמלה הזאת, לבשתי אותה יחד עם עקבים לבנים פשוטים וסידרתי את השיער. ירדתי למטה וראיתי את ליאם מחייך אלי.
"את יפייפה מיילי" הוא חייך אלי ולא יכולתי שלא לחייך בחזרה. "אני חייב ללכת, הארי מחכה לך בחוץ הוא מדבר בפלאפון" הוא נתן לי נשיקה, ניפרדנו והוא יצא החוצה. אחרי כמה דקות יצאתי גם אני, ראית את הארי מדבר בפלאפון וזז כל הזמן, סגרתי את הדלת מאחורי שעשתה רעש והוא ישר הסתובב אלי. "טוב, אני… אני חייבת לסיים, אני אדבר איתך אחר כך" הוא אמר בפלאפון וניתק. הוא התקרב אלי וחייך אלי. "את נראת מדהים" הוא אמר בשקט. לא יכולתי להפסיק להסמיק. הוא לבש חליפה מדהימה ועם השיער המבולגן והיפה שלו הוא בכלל היה כל כך יפה… "אבל זה לא משנה איך את נראת, העיקר זה מי שאת" הוא חייך… העיקר זה מי שאני..? אולי, אולי יכול להיות שהוא…. לא אין מצב שהוא יודע עלי. זה לא הגיוני.. "תודה הארי, אתה מדהים, מכל הבחינות, באמת" אמרתי לו בכינות. הוא חייך אלי. "בואי נלך" הוא אמר ולקח אותי למכונית. נכנסנו ונסענו. החתונה הייתה דיי רחוקה, אבל בסוף הגענו וחנינו את המכונית ליד שאר המכוניות. הלכנו יד ביד למקום החתונה, זה היה על הים, וזה היה מדהים! היה דק שמתחבר לחול של החוף והמים היו יפיפפים והכל היה לבן והתקרה הייתה השמיים הכחולים המדהימים. זאת הייתה החתונה הכי יפה שהייתי בה. "וואו, המקום הזה מדהים" חייכתי אל הים. "אני יודע, זה המקום האהוב עלי באיזור" הוא אמר ויכולתי להרגיש אותו מסתכל עלי. "היי תקשיבי אני הולך להגיד שלום לכמה אנשים פה שדיי מחכים לזה, אני אחפש אותך לפני הטקס" הוא אמר לי, הסתכלתי עליו והנהננתי והוא הלך לדבר עם אנשים שלא ראיתי בחיי, אבל אני יכולה לנחש שמיילי מכירה אותם… "וואוו אלה השמלה מהממת!" שמעתי מישהי מאחוריי צועקת. הסתובבתי מהר "ששש! אביה את לא יכולה לצעוק את השם שלי אלי ככה!" לחשתי לה בעצבים ולא יכולתי שלא לצחוק מהמבט שהיא עשתה כשהבינה מה היא עשתה. "מצטערת, אבל השמלה ממש יפה, חבל שאני לא יכולה לראות את אותך האמיתית בתוכה" היא הרימה גבה. היא נראתה מדהים! השמלה שהיא קתנה נראתה הרבה יותר טוב עלייה מאשר על הבובה שראינו אותה, היא הייתה וורודה ככה עם חגורה בבטן והיה לה עיצוב ממש מיוחד. חייכתי אל מה שהיא אמרה לי. "את מהממת אביה, השמלה מדהימה עלייך" אמרתי לה והיא הסמיקה. "אני לא מכירה פה אף אחד… אני אמורה להכיר?" שאלתי אותה. "האמת שגם אני לא מכירה אף אחד אבל זאיין מציג אותי פה לרובם…" היא אמרה ובדיוק חייכה וניפנפה לאנשים שהיו מרוחקים מאיתנו שהסתכלו עליה בגלל שזאיין הצביע עליה, ובדיוק נזכרתי שגם הארי הלך להגיד שלום לאנשים, הסתכלתי עליו, החיוכים שהוא חילק לאנשים המיסו אותי מהצד, הגומות המדהימות שלו בטח הרגו כל אחד שהוא דיבר איתם, לא הצלחתי להפסיק לבהות בו.
"אומיגאד!" אביה הבהילה אותי ומיהרתי להסתכל עליה, ראיתי את החיוך העמומי שלה והיא הרימה אלי את הגבות שלה כאילו הייתה מופתעת. "מה??" נלחצתי ולא הבנתי ממה היא כל כך מאושרת.
"את מחבבת את הארי!" היא נתנה לי מכה קטנה בזרוע… מה.? לא! אני לא מחחבת את הארי!
"מה?? לא אני לא! מאיפה הבאת את זה בכלל?" אמרתי לה.
"את כל כך כן אלה! אני רואה איך את מסתכלת עליו" היא צחקה חזק "וחוץ מזה ראיתי איך נלחצת מזה שאמרתי את זה, תודי, את מחבבת את הארי.." היא לחצה עלי. לא אני לא מחבבת את הארי, אני לא עוד אחת שמתאהבות בו כמו המליון מעריצות שלו…
"אביה, אני רוצה להטביע אותך בים עכשיו" אמרתי לה סבלנית.
"אלה! זה דבר טוב! את לא מבינה?? אם את מחבבת אותו ולא מודה בזה זה סימן שהוא מחבב אותך בחזרה! אותך אלה! לא את מיילי" היא הייתה מאושרת… אני לא יכולה להאמין לשטויות שהיא אומרת, ממילא שכל זה יגמר אני חוזרת לניו יורק לחיים שלי ולא אראה אף אחד מהם יותר, ניסיתי להאמין שזה לא נכון. "תפסיקי אביה שום דבר מזה לא נכון, ואני לא רוצה את הארי, והוא בטח שלא רוצה אותי בחזרה.. והוא בדיוק מגיע לכיוונינו אז תשתקי עכשיו" אמרתי, בדיוק ראיתי שהארי מתכוון לכיוונינו ולא רציתי שהוא יישמע את כל זה. "היי אביה לא ראיתי אותך כאן, איפה זאיין?" הוא שאל והרגשתי את היד שלו מחליקה לי על המותניים. ראיתי את אביה שעשתה לי פרצופים וחיוכים כל הזמן כי היא שמה לב ליד של הארי שמסביב לגב שלי. "הוא מסתובב אומר שלום לאנשים" אביה אמרה ובדיוק ראינו את זאיין מתקרב אליה ומחבק אותה מאחור "או שהוא בעצם פה" היא צחקה כשהרגישה שהוא מחבק אותה מאחור וצחקנו יחד איתה. "הטקס מתחיל עוד מעט, כדאי שנתחיל להתקדם" זאיין אמר והלכנו ארבעתינו לכיוון מקום הטקס ובדיוק בדרך ראינו את לואי ונייל עם בנות הזוג שלהן, הן לא היו מוכרות לי, למרות שלא ציפיתי להכיר אותן, הן היו ייפיפיות למרות שהן נראה לי היו רק בשביל החתונה.
התיישבנו במקומות של האורחים, ישבתי ליד הארי ומצד שני ישב ליידי זאיין ולידו אביה ומהצד השני של הארי ישב לואי והזוג שלו וליידם נייל והזוג שלו. כהכל נגמר האורחים התחילו לברך את השניים והיה ממש יפה. "מיילי לכי גם" הארי אמר לי. "ללכת לאן?" שאלתי מבולבלת. "לברך, מייקל ישמח הוא ממש אוהב אותך" הוא המשיך. "אהה… לא לא זה בסדר.." אמרתי ונלחצתי, אני לא יודעת מה להגיד להם אני בכלל אל מכירה אותם, מה אני יגיד להם?! "נוו קדימה מיילי אני אבוא איתך אם את רוצה" הוא הלחיץ אותי. "הארי, היא תברך אותו אחר כך, אל תלחץ עליה" לואי הציל אותי, מזל שהוא יודע עלי הכל… הייתי חייבת לו! "אוקיי… איך שאת רוצה" הארי אמר לי בעדינות. כל האורחים סיימו לברך וכבר התחיל להחשיך, התחלנו ללכת לכיוון הרחבה איפה שכולם היו. "היי הארי, לא ראינו אותך שנים!" אישה מטופחת ומבוגרת פתאום סובבה את המבטים שלי ושל הארי. "היי נטלי" הוא חייך אליה. "את זוכרת את מיילי נכון?" הוא שאל ואני נבהלתי. "בוודאי מיילי ג'קסון! אי אפשר לשכוח!" היא חייכה אלי וחייכתי בחזרה. "היי מיילי תספרי לה על העבודה החדשה שלך, על מה תכננת, זוכרת שסיפרת לי?" הוא התרגש. פאקקק מה אני אומרת עכשיו?! מאיפה אני יודעת איזה עבודה יש למיילי??
"אהה.. זה לא ממש גמור עוד, אני לא בטוחה אם יש מה לספר…" אליתרתי והייתי בלחץ ענקי.
"זה מספיק גמור כדי לספר. נו קדימה מיילי תספרי לה!" הוא נרגש שאני יספר לה כבר.
"לא, לא.." ניסיתי להשכיח את הנושא. "נוו.. מיילי..?" הוא דחק אותי לפינה. כאילו שהוא התחנן שאני אצעק שאני לא יודעת! התווכחנו ככה ולא ידעתי מה לענות… "הארי אמרתי לא! … יודע מה, עזוב פשוט תשכח מזה.." התלחתי להחליש את הקול שלי לאט אחרי שצעקתי עליו. התעצבנתי עליו ולא יכולתי עם כל הלחץ הזה יותר, התחלתי ללכת משם וניסיתי להרגיע את עצמי. נעמדתי באיזה פינה שממנה ראו את הנוף המדהים לים שהצליח להרגיע אותי. "היי מיילי, מיילי.." שמעתי את הארי רץ אלי והסתובבתי אליו במהירות. "את צודקת, לא הייתי צריך ללחוץ עלייך ככה… אני מצטער" הוא אמר והתנשף בגלל שרץ.
"אני לא כועסת עלייך הארי… זה פשוט, כלום עזוב" כמעט נכנעתי ללחץ וסיפרתי לו, אבל זה יותר מדי מסוכן, לא יכולתי. "מיילי, את יכולה לספר לי… לא משנה מה זה, את יכולה לסמוך עלי" הוא ניסה לגרום לי לספר לו בעדינות. אבל לא יכולתי בכל זאת וניסיתי לשנות נושא.
"כן אני יודעת.. זה פשוט שזה שום דבר חשוב… וואו תסתכל על הים הזה, הוא מדהים" הסתכלתי לכיוון הים. שמעתי אותו מוציא הנחה מהפה, כאילו הוא התכונן שאני כבר יספר לו ובסוף התאכזב… הרגשתי אותו מתקרב אלי ונעמד ליידי, מסתכל יחד איתי על הים. "רוצה לצאת להליכה קטנה?" הוא שאל אותי וחייך חיוך קטן אלי. חייכתי והנהנתי. הורדנו נעלייים והנחנו אותם בצד. הארי תפס לי ביד ולקח אותי לכיוון החול שהתחבר עם המים, החול היה חם ונעים, והרוח הנעימה של הלילה ליטפה לי את האור, זה היה פשוט מושלם, השילוב של ההרגשה של היד של הארי ביד שלי ואת האצבעות של הרגליים שלי נוגעות בחול הרך, היה שילוב מושלם.
"אני אוהב חתונות" הוא אמר ויכולתי לשמוע מרחוק את הרעש של המוזיקה שהגיעה מאיזור החתונה.
"כן… אני אוהבת במיוחד את הריקודים" חייכתי אליו והוא צחקק. "אנחנו יכולים לחזור לרקוד בחתונה אם את רוצה" הוא הציע לי. "לא… האמת שנעים לי פה על החול מאשר בתוך העקבים" צחקתי והוא צחק יחד איתי.
"טוב אבל את יודעת… אנחנו יכולים לרקוד גם פה" הוא חייך אלי ונעצר במקום כשאני המשכתי ללכת עוד שני צעדים והבנתי שהוא לא לידי אז נעצרתי והסתובבתי אליו מבולבלת. הוא הסתכל עלי והרים גבה עם חיוך קטן על הפנים. הוא הושיט לי את היד שלו וחייך. האמת שאני מניחה שלרקוד עם הארי לא יזיק עכשיו לאף אחד. הושטתי לו יד בחזרה, הוא החזיק לי ביד ובמהירות קירב אותי אליו ותפס לי במותניים כשהונפתי במהירות אליו. היידים שלי התלפפו מסביב לצוואר שלו. הרגשתי שהחיוך שלו עומד עוד שנייה להידבק לי לפרצוף מרוב שהיינו קרבים. צעדי הריקוד הקטנים שלנו על החול היו מדהימים. אני מאוהבת בהרגשה של חוף על כפות הרגליים. המוזיקה של החתונה הייתי נעימה לי באוזניים ולא יכולתי להפסיק לחייך בגלל החיוך המתוק של הארי. "זה מוזר.." הוא אמר מופתע והייתי מבולבלת. "מה..?" שאלתי מבולבלת. "בדרך כלל את רוקדת כאילו יש לך שתי רגליים שמאליות מיילי, לא ידעתי שאת רוקדת דיי טוב" הוא חייך אלי וצחקתי. לא ידעתי שמיילי רוקדת גרוע, בדיוק נזכרתי באישה המצחיקה שראינו קודם ברחבת הריקודים שרקדה כל כך מצחיק כי היא הייתה כל כך שיכורה, כולם היו מסביבה והיא רקדה כמו טמבלית וצחקתי כל כך חזק. "לפחות אני לא רוקדת כמו האישה השיכורה ממקודם" אמרתי והארי צחק כל כך חזק, הרגשתי את החיוך שלו עלי והנשימות המתוקות שלו על הלחי שלי שעשו לי צמרמורת.
היידים שלו על המותניים שלי גרמו לי להנמס לו בין שתיהן, הרגשתי את הרגליים לי רועדות בכל פעם שהוא קריב אותי אליו יותר.
"את כל כך מצחיקה אלה.." הוא אמר בשקט בדיוק שסיים את הצחוק הגדול שהיה לו, לא יכולתי שלא להסמיק מיד וחייכתי… אומיגאד, רגע… הוא הרגע קרא לי אלה?!? אין מצב… לא, אבל אני בטוחה, שמעתי אותו! הוא אמר אלה! כל פעם הוא אמר את השם מיילי ושמתי לב, אבל הפעם אני משוכנעת שהוא אמר אלה!
"קראת לי עכשיו אלה..?" שאלתי מבוהלת וראיתי כמה שהוא נלחץ, התרחקתי ממנו קצת כי הינו ממש קרובים והכל היה לחוץ באותו רגע, הפסקנו לרקוד.
"מה..? לא, לא.. קראתי לך מיילי, כמו שקוראים לך, מיילי" הוא אמר בלחץ, ידעתי שהוא משקר! הוא היה לחוץ! הוא יודע! הוא יודע שאני לא באמת מיילי!
"לא נכון! קראת לי אלה!" אמרתי וניסיתי לסדר הכל בראש שלי.. ממתי הוא יודע?!
"אתה יודע! ידעת! ידעת כל הזמן הזה!!" התעצבנתי עליו שלא הודה באמת.
"אני… אחח.. אני.." הוא חיפש את המילים אבל בדיוק הכל הסתדר לי בראש.
"ידעת כל הזמן הזה! ובכל זאת אילצת אותי לעשות דברים שידעת שאני לא אדע איך להתמודד איתם! הלחצת אותי עם ליאם שידעת שאני לא איתו בכלל! למה הקשתה עלי ככה?! ידעת שאני לא אמורה לעשות את כל הדברים האלה! אני לא מאמינה שפיתת אותי ככה! גרמת לי להנמס לך בין שתי היידים! למה ציפית? לראות עוד אחת נופלת בקסם שלך? אז ברכותיי, השגת את מה שרצית.. אתה יותר אנוכי ממה שחשבתי הארי" התעצבנתי עליו.
"אלה… אני רק..–" הוא אמר אבל עצרתי אותו באמצע. "לא, הארי! אני עוד לא מוכנה מספיק כדי לשמוע אותך אומר את השם שלי, אני רק רוצה שתיקח אותי מכאן הביתה" התעצבנתי כל כך, ניסיתי לשמור את הדמעות בפנים כל כך חזק, לא לבכות. הרגשתי מנוצלת, לא יכולתי לשמוע אותו אפילו מביא איזה תירוץ עלוב. הוא הוציא כמה הנחות, ראיתי כמה בלחץ הוא היה אבל ממש לא היה לי אכפת באותו רגע. "אוקיי.. אני אקח אותך" הוא אמר והרגשתי אותו מחזיק לי ביד. "אל… אל תגע בי הארי, בבקשה אל תגע בי" מיהרתי להרחיק את היד שלי ממנו ומיהרתי כמה שיותר למכונית, לקחתי את הנעליים שלי וניכנסתי לאוטו, ראיתי איך הארי ניסה לתפוס את מהירות הקצב שלי ולהקדים אותי, אבל כל מה שרציתי היה רק ללכת משם. בחיים שלי לא הרגשתי מנוצלת כמו עכשיו, אני לא מאמינה שהוא ידע כל הזמן הזה ודחק אותי לפינה כל הזמן. אני לא יודעת אם זה היה מצחיק בשבילו כל העניין אבל לא חשבתי שהארי עד כדי כך אנוכי כמו שהוא היה כל הזמן הזה, התעצבנתי ממש, וזה כל כך כאב לי.
הוא נכנס למכונית והתחיל לנסוע, הייתה דממה כל הנסיעה ולא יכולתי לנשום מרוב המתח שהיה באוויר. ניסיתי כמה שיותר לא לבכות, אבל הרגשתי דמעה אחת יורדת לי לאט על הלחי, את כל שאר מליון הדמעות הצלחתי לעצור. הרגשתי אפילו את הארי מסתכל עלי כמה פעמים, אבל לא יכולתי להסתכל עליו בחזרה, הייתי כל כך מאוכזבת.
המכונית נעצרה ממול הבית של ליאם, הארי הוריד את מוט ההילוכים ועצר את המוכנית והסתכל עלי, אני עוד הייתי צריכה כמה שניות לפני שיצאתי מהמכונית…
"אלה… רק.. רק תתני לי להסביר" הוא ביקש אבל כל פעם שהקול שלו אמר את השם שלי קיבלתי צביטה בלב.
"לא עכשיו הארי… אני לא יכולה לעשות את זה עכשיו, אני צריכה זמן" אמרתי בשקט. הוא הנהן באכזבה לאט. פתחתי את הדלת וכבר הייתי חצי בחוץ אבל אז המשפט שלו עצר אותי.
"נהנתי איתך מאוד היום, אלה" הוא אמר ולא התבייש להגיד את זה בקול רם. לא הסתובבתי כדי להביט בו, כי ידעתי שאם אני יעשה את זה, לדמעות לא יהיו דרך חזרה. סגרתי את דלת המכונית מהאחורי ומיהרתי להכנס לבית….
אני לא מאמינה… איך קרה שנתתי לעצמי לפתח רגשות להארי, איך זה שאני מרגישה אליו דברים שלא הרגשתי לאף אחד. אביה צדקה, יש לי רגשות להארי סטיילס.