"סליחה באמת שאני חולה…"

אני לא מבינה מה הבעיה של אנשים איתי. למה פשוט אי אפשר לקבל בנאדם כמו שהוא. אז כן, אני שקטה, מוזרה וחברותית. למה אנשים חייבים תמיד לשאול, לחקור, לדעת הכל.
אני לא יכולה לדבר אם עם אנשים על כל הבעיות/צרות שלי, או דברים שהייתי רוצה לעשות.. כי ישר אחרי המילה השנייה הם דופקים לי מבט של 'איזה חופרת'. אז אני יושבת בשקט, ומקשיבה לכל החפירות של אנשים, ומייעצת להם גם אם הן מדברות איתי על נושאים שטותיים כמו 'אהבה' או 'החבר שלה גר בעיר אחרת..' או שמלה כחולה או חולצה שחורה…'
חברה שלי שאלה אותי אתמול "למה את לא מדברת יותר? את לא נפתחת בקלות לאנשים…" לא הסתכלתי עליה, רק עניתי, "אני לא יכולה. קשה לי מידי לדבר על עצמי…" ושינינו נושא.
אף אחד לא יודע עליי כלום באמת. והקטע המצחיק הוא שזאת באמת האמת. אף אחד בעולם לא מכיר את ספיר האמיתית, כולם פגשו רק את ספ', את הכינוי שהביאו לשם שלי (יותר קיצור) כי היא יותר מצחיקה וחברותית ומדברת… היא כל מה שאנשים רואים באדם נורמאלי. ספיר לא, כנראה.
יש רגעים כאלה שאני רוצה להיות לבד. לשקוע עמוק לתוך המחברת ציורים שלי, למוזיקה. יש רגעים (כמו עכשיו) שאני רוצה רק לבכות. לבכות לבכות לבכות.. ושהדמעות לא יגמרו, כי אם הם יגמרו אני ירגיש עצובה שוב.
אני ילדה הזויה. רוב הזמן אני נראית כמו רוח רפאים. כל הזמן יש לי משהו שמפריע לי. אני כל הזמן חולה.
"סליחה באמת שאני חולה!" אני שונאת אנשים שאומרים לי "אז מה יש לך היום?" באמת, רק בגללך יש לי מזל רע. נמאס כבר!!!!! תפסיקי לשאול אותי את זה!! אין פלא למה אני כל הזמן חולה.
אתם חושבים שכיף לי להיות חולה?! אתם חושבים שכיף לי ללכת לבדיקות בצפת?! או בקופת חולים?!
לעשות בדיקות דם?!
לא!! לא כיף לי! אני לא אשמה בזה! כשבנאדם חולה, הוא חולה!
אני תמיד דואגת לדבר איתכם, לשמח אתכם, אבל כשחברה טובה שלך רבה איתך את מוציאה את זה על כולן, שוכחת את כל מי שעזרה לך. כשרציתן יום אחד להדליק מזגן ואני ביקשתי שלא כי אני לא מרגישה טוב וקר לי, מה את אמרת? את קראת לי "ספיר, את אגואיסטית שחושבת רק על עצמה…" איך יכולת?!?!?! את יודעת כמה נפגעתי?!? אני הייתי החברה היחידה שהייתה לך היסודי כשכולן עשו עלייך חרם!! אני!! ועכשיו שיש לך עוד חברות את לא שמה פססס על היחס שלי!

אז אני מצטערת שהוצאתי עליכם את כל העצבים שלי… לא מגיע לכם.. אתם יותר מידי טובים כלפיי..