הלכתי לאיבוד והגשמתי חלום :) פרק 7 1D אזהרה-עצוב!העלאה שנייה

אתם שואלים את עצמכם מה יכול להיות עצוב בחדר אוכל?חכו חכו אתם לא מצפים לזה אפילו.ולא,זה לא נייל שהפיל את האוכל והתחיל לבכות.או לואי שגילה שנגמר הגזר.גרוע יותר.
~~~~~~~~~~~
&מנקודת מבטו של לואי&
"לחדר אוכל!!!"קרא נייל.
הארי ניגש ולחש לי:"נו..אז התוכנית שלי עבדה?"
"עבדה מצוין…תודה לך..ולכולם"לחשתי לו בחיוך.
ניגשתי למאיה,מאחורה,ונתתי לה יד.
"היי.."אמרה בביישנות.
"איזה כיתה חרא יש לך."אמרתי מזדהה.
"שימותו.ראית איך היא נתקה לי?"אמרתי.
"חברים אמיתיים לא היו עושים לך את זה."
"תחרות ריצה לחדר אוכל!!!לפני שבאים המעריצים עושים פעולות התחמקות!!"אמר זאין.
"שלוש,שתיים,אחת!!!"קראנו והמעלית נפתחה.
רצנו ביחד לכיוון החדר אוכל,ומאיה החליקה.
"לואייי!!!"צעקה לי.
"אני בא!!"צעקתי לה בחזרה.
עשיתי פניית פרסה,ועשיתי לה שק קמח שאני מחזיק ברגליה.
"קדימה סוס!!!דיו דיו!!!אנחנו ננצח אותם!!"צעקה.
רצתי מהר,שמתי לב על כמה מעריצות שהסתכלו עלינו והתחילו לשאול שאלות,ולא ממש ענינו.
עקפנו את ליאם,את נייל,את הארי,ונשאר זאין.
"זאין אני הולך לעקוף אותך!!!ואני עוד עם חבילה על הגב!!"אמרתי.
"אנחנו הולכים לעקוף אותך.אל תהיה כזה אני לא כל כך כבדה."אמרה ועשתה פרצוף חמוץ.
"שקט בנתיים אני זה שסוחב אותך!!!"החזרתי לה בחיוך ילדותי.
"אתם ממש מתאימים אתם יודעים?שניכם מטומטמים!!!"צעק זאין.
"אחותך מטומטמת!!"צעקנו אליו והמשכנו לרוץ.
זאין החליק ואנחנו ניצחנו.
"וווהההווו!!!"צעקנו.
"אדוני למה אתה עושה לה שק קמח?"שאלה האישה בכניסה לחדר אוכל.
"היא פצועה."אמרתי.
"אוקי…..כמה אתם?"
"שישה.."אמר ליאם גוסס מאחור.
"תיכנסו."אמרה.
נכנסנו לחדר אוכל והתיישבנו על הכיסאות.הוא היה מאוד גדול,ומקושט בהמון תמונות והיו הרבה מאכלים.שבטח נייל יגמור.
"תקשיבו,נעשה ככה,אני אביא סלטים,זאין בשרים,לואי ירקות מבושלים*כולל גזר*הארי קינוחים,נייל פסטות ואורז וליאם שתיה.אוקי?גו!!!"מאיה אמרה.
כל אחד הביא מה שמאיה אמרה לו,והיה מכל טוב.האוכל נראה מדהים!!!
ישבנו ככה-
השולחן בצורן מלבן ויש 6 מקומות,אני ישבתי ליד החלון ומאיה מולי,לידי הארי וליד מאיה זאין,ליד הארי ליאם וליד זאין נייל,שאכל הכל!!!!
אכלנו ושסיימנו לאכול דיברנו ביננו,ומידי פעם באו מעריצות וביקשו חתימה.מאיה הסתכלה על החלון,היה ערב,והירח המלא השקיף על הבריכה הגדולה.הכוכבים נצצו ומידי פעם ראינו ספינות מבעד לבריכה(היה שם ים)
עייניה נצצו באורו של הירח..יכולתי לבהות בהם שעות…
"לואי!"העירה אותי צעקה.
"מה?"צעקתי בחזרה.
"שאלתי אם אתה רוצה ללכת למועדון לראות סטנדאפ?יש מיוחד באנגלית כי באים לפה הרבה תיירים והרוב מבינים אנגלית"אמר הארי.
"בסדר..בסדר.."אמרתי ממשיך לבהות בעיינים של מאיה ובחיוך המושלם הזה.
"מאוהב.."הרגשתי מישהו מנופף יד מול פני.
"תעזבו אותי טוב?"צעקתי וקמתי משם.
"לואי חכה!"מאיה קראה אחרי.
"תעזבו אותי"סיננתי.
"לואי!!מה קרה?"אמרה.
"אמרתי שתעזבו אותי!"צעקתי ברצינות.
"לואי?למה אתה לא מקשיב לי?"אמרה שוב.
"תעזבי אותי!!!בגללך עכשיו כולם צוחקים עלי!למה באת לפה בכלל!"צעקתי לעברה.
היא נעצרה ונעמדה שם.דומעת.
פתחתי את הדלת שמובילה לבריכה,לא היה שם אף אחד.
התיישבתי על אחד מכיסאות השיזוף.
בהיתי בירח,ושמעתי צרצרים בקול חלוש.
הסתכלתי על הים,שהגלים הנמוכים מהפנטים אותי.
"אוף!!"אמרתי וניערתי את ראשי.העברתי את ידי על פני במהירות,והרכנתי את ראשי לרצפה.
"מאיה…אני מצטער…"מלמלתי בשקט לעצמי.הדמעות
פתאום מישהו כיסה את עיניי.
"מי זה?"שאלתי בשקט.
"זאתי שבגללה כולם צוחקים עליך."אמרה ברצינות.
"מאיה..אני מצטער…"מלמלתי שזולגות מעיניי דמעות שקופות ולחות.
נוצרה שתיקה,מאיה רק ישבה מאחורי וחיבקה אותי,הרגשתי את הדמעות שלה על גבי,הבריזה נשבה וגרמה לשיערותיינו לנוח בשקט.כמו ריקוד שחוזר על עצמו.
הרגשתי איך החולצה שלי מתרטבת,מהדמעות של מאיה.
הרגשתי איך הריצפה מתרטבת,מהדמעות שלי.
כל דמעה שנפלה על הרצפה הייתה נראת כאילו לקח לה שנים להגיע למטה,להתנפץ על הרצפה כמו הלב שלי,ולהרטיב את רגלי שבין הריצפה מפריד רק כפכף חום דק.
"אני ממש..ממש מצטער…."אמרתי שהסתובבתי אליה.
היא נראתה נורא.כל האיפור שלה נמרח,היא כולה הייתה רטובה,העיינים היו אדומות מבכי והכל…בגללי.
היא לא ענתה,רק נפלה לזרועותי בוכה.חיבקנו אחד את השניה חזק,מתקררים מהדמעות המלוחות באמצע השרב.
"זה…זה בסדר…היית עצבני…"אמרה חנוקת דמעות.בקושי הצליחה לומר.
"זה לא בסדר…"אמרתי חנוק.
והסתכלתי בעיניים שלה.העיינים האלה,אוי העיינים הכחולות המהפנטות האלה,העיינים שבגללם הכל קרה.
אפי נגע באפה,הרטוב מדמעות,ניגבתי את הדמעות שלה והיא רק חיבקה אותי חזק,חזק,כדי שאני לא אלך.ואני לא מתכוון ללכת.שום דבר לא יגרום לי ללכת.
"זה בסדר."אמרה בחיוך מאולץ.היא רק מנסה לשמח אותי.
ושפתי רק נגעו בשפתיה,לא התנשקנו,רק השפתיים נגעו בעדינות.הרגשתי אותה נושמת,כל נשימה,זלגה עוד דמעה.נשימה-דימעה.מאותו רגע לא שמעתי כלום.רק את הלב שלי שפעם בכבדות.
כלום.
הלב שלי התחיל לתפוס תאוצה,אבל היה לו קשה לפעום,כי היה עליו הרבה מעמסות.
באותו הרגע,מהר,התקרבתי ונישקתי אותה.נשיקה מדהימה,ופתאום,כל האבנים שהיו על הלב שלי,נפלו.
נפלו על הרצפה,אם הם היו אמיתיים,הייתי משליך אותם ככמה שיותר רחוק.רק…כדי להיות…
איתה.