הדור האפל-פרק 1

'נערה שמכבדת את עצמה צריכה ללבוש בגדים מכובדים, החצאית צריכה להגיע עד הברך, ואם היא לובשת מכנסיים, עליהם להיות ארוכים, רחבים ולא צמודים לגוף.' (כללי הכבוד, משפט 3 סעיף א')
כשהייתי ילדה קטנה, בגיל 7, רק התחלתי את השנים הצהובות, האמנתי שהמשפט הזה הוא תמצית הרוע בעולם, כל כך רציתי לרוץ חופשייה עם מכנסיים קצרים, בקיץ כשהיה חם כל כך. אמא שלי שחינכה אותי להאמין בכללי הכבוד, חשבה שאני טועה, וכל פעם שגזרתי את מכנסי, החרימה לי את המספריים לחודש שלם, הכריחה אותי לתפור את מה שגזרתי וללמוד בעל פה את אחד מהסעיפים של כללי הכבוד, מה הפלא שעד גיל 10 ידעתי את כל כללי הכבוד לילדות וחצי מאלה שנועדו לנערות, אתם מבינים, יש לי את הזיכרון הכי טוב בכל הכפר, בעצם בכל האזור.

פקחתי את עייני בחיוך קל, היום כמעט ואין לימודים, כל היום מוקדש לחזרות לקראת טקס המעבר שעומד להיערך מחר. אחרי הטקס כבר לא נחזור לבית הספר של השנים האדומות, בעצם לא נלך לשום בית ספר עד שיהיו לנו ילדים משלנו. קמתי מהמיטה שלי בשקט כדי לא להעיר את אחיותיי הצעירות, ויצאתי לחדר המרכזי, על הכיסא המתינה לי תלבושת בית הספר בצבעי אדום ושחור. אחרי שהתלבשתי וארגנתי את התיק האדום שעליו רקום הסמל של הפלג בו למדתי יצאתי למטבח כדי שאמא שלי תוכל לבדוק שהתלבשתי כראוי, וארגנתי את התיק שלי בהתאם למערכת שלי. "בוקר טוב אמיליה, האוכל שלך נמצא בראש הערמה, בשקית האדומה." כל בוקר אמא שלי צריכה להכין אוכל לי ולאֶחי, לפני שאנחנו יוצאים לבתי הספר. אחרי הבדיקה הקפדנית יצאתי לדרך, הדרך מהבית שלי לתחנת האוטובוס של הכפר אינה ארוכה יותר מידי, למזלי הרב הבית שלנו ממוקם באמצע הכפר ולא בסופו, כי אז הייתי צריכה ללכת בכל בוקר 20 דקות, כלומר לקום עשר דקות קודם, ב5:20. הגעתי לתחנה בדיוק בזמן, 2 דקות לפני 6:00, ההסעה לא מאחרת אף פעם, וגם לא מקדימה, כך שאם לא הגעת בזמן, לפני שש, תאחר להסעה ותאלץ ללכת למרכז הניהולי של הכפר לבצע עבודות שצריכות להיעשות.
בבית הספר יש לוח זמנים מוגדר ומדויק מאוד, איחורים אינם מתקבלים בשום פנים ואופן וכן הפרות משמעת ותקנון. ירדתי מהאוטובוס ומיהרתי להגיע לבניין של הפלג כדי שלא תרשם לי הערה בתיק האישי ביום האחרון ללימודים. הפלג שלו אני שייכת נקרא פלג המשקיף, הסמל שלנו הוא נץ דואה עם פנים כלפי הקרקע. הגעתי בדיוק בשנייה האחרונה, רגע לפני חתימת רשימת השמות בשעה 7:00. מערכת השעות שלנו נכתבה על הלוח הקטן שליד הדלת והמדריכה נכנסה לתוך הכיתה, "בוקר טוב בנות," אמרה בחיוך על שפתיה. "בוקר טוב קרן," ענינו כולנו ונעמדו לשירת ההמנון.
"אני נאמן בכל ליבי, בכל צבעי הקשת לביתי." שרנו את השורה האחרונה של ההמנון והתיישבנו. "מחר זהו יום גדול מבחינתכן, מחר אתן עומדות לסיים את שנותיכן האדומות ולעבור לשנים הוורודות. כפי שאתן יודעות, השנים הוורודות הן שלוש שנים של שירות למדינה, נערי ונערות הפלג שלנו, ימוינו במהלך החופשה לזירות השונות במערך המודיעין של המדינה. היום נקדיש את רוב היום לחזרות לטקס המעבר, את סדר השעות המדויק תוכלו למצוא על הלוח," אמרה קרן בחיוך נרגשת. "עכשיו כולן לצאת בתור מסודר לאולם הגדול, תלמידי שאר הפלגים כבר נמצאים שם." יצאנו מהכיתה בשקט והלכנו לאולם הטקסים. הדרך מבניין המשקיף לאולם הטקסים עוברת ליד בניין הלוחם, האריה הגאה של הפלג עמד בראש הבניין האפור, מביט בעוצמה מתריסה כלפינו. ילדי פלג הלוחם כבר מוינו לזרועות השונות של הצבא, גם ילדי פלג האדיב כבר מוינו, רק איתנו מחכים עד החופש. הנערים של פלג הלוחם והאדיב כבר ישבו במקומם והמתינו כדי שנשב, התיישבנו בכיסאות הפלסטיק האדומים הנצחיים של אולם הטקסים וחיכינו להנחיות ממנהלת הטקסים. בסיום החזרות חזרנו לכיתות ופינינו את הארוניות שלנו. פינוי הארוניות זה אחד הדברים היותר מעצבנים שאפשר לעשות, אחרי שמוציאים את כל הספרים והציוד הטכני שלנו צריך למיין את מה שלוקחים בחזרה הבית, מה שמחזירים לבית הספר ומה שמחזירים להנהלה האזורית. אחרי המיון לקחנו את הציוד שמחזירים לבית הספר למחסנים, במחסנים יש נערים מפלג האדיב שהחזירו ציוד אתמול ועכשיו עוזרים לפלגים האחרים להחזיר את שלהם.
לאחר ארוחת צהריים שכללה שניצל ופירה וסלט ירקות היו חזרות נוספות עד סוף היום. הלכתי ביחד עם קים, חברה שלי מהכפר, לתחנת האוטובוס, וכרגיל האוטובוס לא הקדים ולא איחר אלא הגיע בדיוק בשעה 16:15. הנסיעה מבית הספר לבִירְנָה, הכפר בו אני גרה, לוקחת כשעה, שעה של מנוחה לפני שמגיעים הביתה, שאז צריך לעזור לאחים שלי בשיעורי הבית שלהם, בכל יום רגיל צריך לעשות שיעורי בית בעצמי, לעזור בהכנת ארוחת הערב ולעזור לאחים שלי להתקלח, לסדר את הבית לקראת שעת המשפחה ובסוף לאכול, להיות עם המשפחה, להתקלח וללכת לישון.