קטע שלי מתוך 'הסתכנות'…

….ברחתי מהמגדל. כל המבוכים והצבעים של הקירות בלבלו אותי, אך ידעתי שאני חייבת להגיע אל הילדים.
אדום. זה היה הצבע שראיתי בכל מקום. אני לא בטוחה אם זה היה הצבע של הקירות או אור המנורות, אך בהחלט הרגשתי פחד קטן שמתחיל לפעפע בתוכי. פניתי שמאלה בפניה הראשונה אך הגעתי לצומת טי. לא היו לי הרבה שניות לחשוב ופניתי ימינה.
אהילי בד היו תלויים על התקרה, בצבע אדום, כמובן. בהמשך המסדרון היו דלתות רבות מכל צד. התחלתי לרוץ בחיפוש אחר היציאה כשקלטתי מזווית עיני דמות לבושה ברדס שחור רצה מאחוריי.
שיט. איך הם גילו כל כך מהר שהצלחתי לברוח? הכישוף שלי יותר חזק משלהם. אני לא יכולה לתת לדמות הזאת להדביק אותי. פניתי ימינה וחידשתי את ריצתי.
המסדרון לפנינו השתנה ועכשיו הוא נראה כמו יער. אהילי בד נעלמו ובמקומם נתלו חיות על התקרה.
אני לא יכולה לתת לחיות להתקרב אליי. הן יזהו את ריח הדם שלי , אך אני גם לא יכולה לזמן לפה את החרב שלי, זה הרבה יותר מסוכן. שלחתי את ידיי לצדדים ופגיונים קטנים הופיעו בהם. הטלתי את הפגיונים לעבר החיות הראשונות שהיו בדרכי והן מתו.
חיוך קטן של סיפוק עלה על שפתיי. ברור שהן מתו, הם היו טבולים בהילה שלי, שזה דבר מסוכן מאוד למי שלא יודע.
שמעתי גיחוך קל מאחוריי. הדמות הדביקה פערים ונצמדה עליי. לשנייה אחת חשבתי שאולי עדיף שאני יסתובב ויתעמת איתה, יגמור את זה פעם אחת ולתמיד. ושנייה אחת אחר כך עפתי באוויר –ונפנפתי בידי כמו ציפור- עקב משהו שפגע בי. ידי רשמו כמה מילים באוויר וכנפיים שקופות-למחצה צמחו מגבי. ריחפתי כמה שניות באוויר ונחתתי לקרקע. הרגשתי זוג ידיים מחזיקות בי וצרחתי מההלם וההפתעה. ניסיתי להשתחרר מאחיזת הידיים אך הם אחזו בי בחוזקה. כשכבר חשבתי שאני לא יוכל להציל את הילדים, שיחררה יד אחת את אחיזתה בי וסובבה את ראשי לעברה. כעבור שנייה קלה הרגשתי במגע שפתיים חמות על שפתיי הקרות. פקחתי את עיניי בבהלה וראיתי את הדמות שעקבה אחריי.
זה היה אסף.
לא האמנתי למראה עיני. לא כי רציתי לראות אותו ולדעת שהכל בסדר, אלא כי הוא היה אומר להיות עכשיו כלוא אם שאר הקבוצה באיזה צינוק לא ידוע.
התנתקתי ממנו והבטתי בפניו. חיוך שובב היה על שפתיו. הוא ידע שאני שונאת את זה. הוא עמד לפצות את פיו כשעשיתי משהו שעשיתי לו רק פעם אחת. הנפתי את יד לעברו והנחתתי סטירה על לחיו. ראשו כאילו זז ביחד עם הסטירה. סימן אדום של כף יד היה טבוע בלחיו.
"ל..למה עשית את זה?" שאל, כמעט בלחישה. נשמתי עמוק במשך כמה שניות. הרגשתי את החריפות עולה בעיני כשעניתי לו. "כי אתה דפוק." הוא הסתכל עליי במבט המום אך אני המשכתי בדברי. "אתה יודע כמה דאגתי לכם?! יא חתיכת מפגרים! אני אמרתי לכם לא לצאת. למה יצאתם? תראו מה קרה בגלל זה…" אגרופי הקמוצים נחתו על חזהו אך לא הכאיבו לו. הוא עטף אותי בזרועותיו אך אני סילקתי את ידיו ממני. "אמרתי לך לא לעשות את זה! אתה מנסה למות?"
הוא צחקק בשקט ואמר, "נכון, צודקת, סליחה. אבל היי, עכשיו את מוריאל שאני מכיר. בואי, אני יודע איך לצאת מפה…" נתתי לו מכה קטנה ואחזתי בידו. נותנת לו להוביל אותי החוצה….