רק בסוף

"לכי מפה אני לא רוצה לראות אותך !" צרחתי על אמא אחרי מריבה של דקות ארוכות, עם צרחות שמכאיבות בגרון. הלכתי עם צעדים כבדים אל החדר וטרקתי את הדלת חזק.
הקיר רעד מרוב הטריקה החזקה, רעדתי ביחד איתו מרוב עצבים.
נשכתי את השפתיים שלי, חיפשתי דבר שאותו אני יוכל לזרוק ולשבור אותו לרסיסים, רק לעשות משהו כדי שכל ההעצבנות הזאת תצא ממני. שכבתי על המיטה, כיווצתי את הגבות שלי, והחזקתי את השמיכה חזק, כאילו שאני רוצה להכאיב לה. דקות ארוכות שכבתי בלי לזוז, ניסיתי להבין למה היא עושה את זה, למה תמיד אותי היא מעצבנת, זה אני שמתחיל או היא. לא הבנתי את זה, ולא המשכתיי לחשוב עוד כמה דקות ולהבין באמת.
זה לא רק יום אחד, זה לא יומיים, זה כמעט כל יום, ולהיות עצבני זה ממש ממש קשה.
ועוד על מישהו שהוא קרוב אליך הכי הרבה בעולם, זה מאוד מאוד קשה.
אז אני צעיר, ואני מתחיל את החיים שלי, ואני לא רוצה שיכנסו אליהם ויגידו לי מה לעשות, אבל בתור אמא זה התפקיד שלה. אז היא לא עוזבת אותי, מחטטת, שואלת, באה, לא הולכת, נשארת, רק רוצה לדעת עוד דבר קטן ממה שקרה לי היום. יש לי את הרגע שאני פשוט מתפוצץ, וזה לא רק לי קורה זה לכולם קורה.
אני יכול להיות הבנאדם עם הרבה סבלנות, אבל הסבלנות הזאת תתפוצץ באיזה רגע מסויים.
המשכתי לצעוק על אמא, המשכתי לכעוס, למרות שניסיתי לעצור את עצמי זה יצא ממני בכוח.
הרגע האחרון שבו הייתי בחדר אם אמא לבד, שהיא כבר גוססת ובקושי מביטה בי.
הסתכלתי עליה, ודמעות עלו בעיניי. פתאום ראיתי כמה הפנים שלה מיוחדות, פתאום הבנתי את מי אני עומד לאבד, ראיתי כמה עצבות יש בפנים שלה. החזקתי את היד שלה וחיבקתי אותה
"אמא אני מצטער" אמרתי בקול חנוק ופרצתי בבכי.
בא היום שבו עמדתי מול המצבה שלה, לא מפסיק לבהות בה, ולא מפסיק לבכות.
כולם כבר הלכו ואני הייתי שם לבד.
נשמתי עמוק, ודברתי
"אמא אני מצטער על כל מה שעשיתי, אני יודע כמה טיפש הייתי, אם רק הייתי עוצר וחושב לא היית עצובה בגללי."
אמא דואגת, ואמא רוצה שיהיה רק טוב, תבין אותה, היא רוצה לטובתך, היא לא למטרה להרוס לך את החיים כמו שאתה חושב, היא רק למטרה לעשות לך טוב, ולעשות אותך הכי מאושר בעולם, אתה רק צריך להסכים עם זה.
אף איש לא מבין את הצד השני עד שהוא מאבד אותו.
כולם מבינים ומצטערים רק בסוף.