הטיסה ששינתה את חיי- פרק 10 (עם 1D)

שאלתי את אלן והארי: מה קרה? מה הם עשו לכם? לאן לקחו אותכם? איפה זאיין וזואי?
לואי אמר: נייל תירגע הם יספרו..
לאה: נו, הארי, אלן מה קרה? אתם בסדר?
הארי ענה: הם לקחו אותנו לחדר חשוך ואז הם לקחו אותי ואת אלן, התחילו להרביץ לנו, ניסינו להגן אחד על השני אבל לא הצלחנו לזוז.
אלן הוסיפה: זה היה ממש כואב, אני רק מקווה שהם לא יעשו את גם לזואי ולזאיין….
אביה: רגע, איפה הם? לא אמרתם שהם היו איתכם?
אלן: הם כן, אבל כשלקחו אותנו אז הם השאירו אותם שם.
אני: אתם בסדר עכשיו?
הארי ואלן ענו ביחד: כן, קצת כואב אבל יעבור. אבל ראיתי שממש כואב להם.
לא הבנתי איך הגענו לסיטואציה הזאת.. פתאום הרגשתי שוב ממש רעב, נראה לי לא אכלנו איזה יום וחצי. אמרתי: תגידו אתם לא רעבים? למה הם לא מביאים לנו אוכל?
לואי: כן, באמת מה עם האוכל? כולם גוועים ברעב.
כולם השתתקו ורק3 אחרי איזה חצי שעה בערך נכנסו לחדר שני אנשים והביאו לנו לאכול רק כמה פרוסות לחם, גבינה ועוד משהו מגעיל שאפילו לא הבנתי מה זה.
קייט: אוו, סוף סוף באתם, הגיע הזמן!
הם אמרו משהו בערבית ויצאו וכולם התחילו לאכול.
~מנקודת מבט של זואי~
אחרי הנשיקה, לא ידעתי מה להגיד והתחלתי להסמיק, הורדתי את הראש שזאיין לא יראה אותי מחייכת והוא שאל אותי: אז…?
אני:אז…?
זאיין:חברים?
אני: כן.
זאיין: יששש.
אני:חחח אבל אני ממש דואגת להארי ואלן, איפה הם עכשיו ומה עושים להם?
זאיין: אל תדאגי, אני בטוח שסיימן עכשיו מחפש אותנו והם ימצאו אותנו, את כולם חיים והוא הדגיש את המילה חיים.
פתאום נכנסו שני ערבים ענקיים שבאו מקודם ולקחו את הארי ואלן, כשהיידים שלהם מלאות בדם והבנו שהם עשו משהו ממש כואב ורציני להארי ואלן, ממש נלחצנו, אני וזאיין החזקנו ידיים ולא עזבנו.
כשיצאנו מהחדר הם התחילו להרביץ לנו ממש חזק , ראיתי שהם מרביצים יותר חזק לזאיין, ניסיתי לעזור לו אבל לא הצלחתי לזוז נפלתי לריצפה מרוב הכאב. גם הייתי ממש רעבה, כנראה גם זאיין.
אחרי שהרביצו לנו, סחבו אותנו לחדר שלקחו אותנו משם והשאירו שם את ליאם, אביה, לואי, אלה, נייל וקייט. כשנכנסנו לשם קיוונו שנראה אותם אבל הם כבר לא היו שם.