חופשיה פרק 2

אני מתעוררת אבל לא פותחת את עיניי. אני שומעת קולות מסביבי,אני לא מבינה מילה. אני פוקחת את עיניי כשאני רואה פרצופים מביטים בי. "את בסדר?" אני בסדר? מה קרה לי? איך בכלל הגעתי לכאן? שאלות צפות בראשי,אני מנסה להיזכר ואז הכל חוזר אלי. הילד הקטן ,החיילים, המורדים, החץ והדמות…
"א-איפה אני?" אני אומרת בכל חלוש. "אני הבאתי אותך לפה את היית פצועה בכתף" אמר לעברי נער מחייך וישר הבנתי שזה הדמות מאותו לילה"כמה זמן אני פה?" הפנתי את השאלה לנער שהביא אותי לפה אבל במקומו ענתה לי נערה יפה שעמדה שם "יומיים. זה פשוט מדהים איך הבראת כל כך מהר" אמרה בחיוך קורן. "יומיים?!" שאלתי בזעזוע. "למה זה נורא כל כך?" שאל אישה מבוגרת שנוכחה שם. "הייתי צריכה כבר לפגוש ידידה מהעיר הסמוכה הבטחתי לה" הרגשתי נורא עם עצמי, לי בטח רוצה להרוג אותי.
"אל תדאגי אני אקח אותך לשם ותסבירי לה מה קרה" אמר הנער "אה ושמי ריאן. שמך?" טוב זה כבר התקדמות. חשבתי לעצמי "ריינה" הוא חייך אלי "נעים להכיר אותך ריינה,לנערה שעומדת כאן לידי היא קוראים אליזבת' אבל כולם קוראים לה בת'" אמר והצביע על הנערה שהייתה שם "וכאן זאת מרי,היא הרופאה של הכפר" וואו הבנאדם יודע לעשות הכרות צחקתי לעצמי. "שלום" אמרתי לכולם בכל חלוש.
ריאן התחיל לדבר שוב "בת' היא אחותי ושחכתי להגיד לך את נמצאת בכפר אלגור" נשמתי כשהבנתי לפחות איכן אני, אבל אז קלטתי שהוא אמ שבת' אחותו "את אחותו?!" שאלתי כלא מאמינה. "כן אני יודעת שאנחנו לא דומים אנחנו לא באמת אחים הורי אימצו אותו כשהיינו קטנים" אה,עכשיו זה מובן. בחיים לא הייתי יכולה לחשוב שהם אחים לבת' היה שיער בלונדיני קצר ועיניים ירוקות עוצרות נשימה וריאן היה ההפך שלה, הוא היה בעל שיער שחור פרוע ועיניים אפורות חודרות. "טוב בת' תודה על המידע הזה באמת" אמר ריאן עושה פרצוף נפגע לעבר אחותו "מה מגיע לה לדעת ולא להיות מבולבלת" אמרה בת' מגביע את ראשה. "אוקיי ילדים זה הזמן לעזוב את המטופלת שלי לנפשה" אמרה מסלקת את ריאן ובת'.
הם יצאו כשהם צועקים אחד על השני. צחקתי לעצמי. "הם לפעמים יכולים להיות קצת טורדנים" אמרה מרי כשהיא מחייכת אלי. "קצת?!" גיחכתי. "טוב הרבה" אמרה מרי כשהיא צוחקת "רוצה לאכול משהו?" כשאמרה את המילים הרגשתי איך בטני מקרקרת ומסתבר שמרי שמעה אותה "טוב אני מניחה שהתשובה היא כן" אמרה הולכת למטבח הקטן שהיה בצד. היא חזרה לאחר מספר דקות עם מגש גדול ועליו פרוסת לחם וגבינה. "מצטערת חייליו של "השליט" לוקח לנו את כל האוכל" אמרה בחיוך מתנצל. חיבקתי אותה "תודה" אמרתי לה. היא חייכה "אחרי שתגמרי את האוכל את יכולה כבר ללכת את הבראת מהר מאוד אני חייבת לציין" אמרה לי והלכה.
אחרי שגמרתי לאכול יצאתי החוצה. הרחובות היו מלאים באנשים עם ילדים. חיפשתי בעיניי אחר ריאן ובת' אך לא מצאתי אותם.
המשכתי ללכת כלפתע אני נתקעת במישהו "סליחה" אני מלמלמלת וממהרת להסתלק. אבל אז הרגשתי יד תופסת בזרועי. "לאן את חושבת שאת הולכת?" הרמתי את מבטי ראיתי חייל צעיר של "השליט" התחלתי למחפשת אחר החרבות שלי, בטח ריאן או מרי לקחו אותם. התחלתי לפחד.
"תעזוב אותי חתיכת-" הוא חייך עוצר אותי בדברי "חתיכת מה?" אמר צוחק ניסיתי לבעוט בו אבל הוא החזיק אותי חזק גורם לגופי להתקפל. "תעזוב אותי!" צרחתי עליו נותנת לו בעיטות על החזה, אבל לא ניראה שזה מזיז לו 'ממה הוא עשוי לעזאזל' חשבתי לעצמי "מה לא ברור לך כשהיא אמרה לך לעזוב אותה?" ראיתי את ריאן נותן לחייל אגרוף בפרצוף. החייל עזב אותי כשהוא מכסה בידיו את אפו בכאב.
"מה אתה-" החייל התחיל לומר אבל ריאן התעלם לוקח את ידי ורץ איתי.
הגענו לסמטה צרה מתנשמים. "תודה" אמרתי לו בכל חנוק. "אני יודע שאני ישמע כמו שחצן אבל חשבתי שאת יותר חזקה" אמר "אני יותר חזקה כשהחרבות שלי איתי" הוא גיחך "מצטער שחכתי לתת לך אותם בחזרה, בואי איתי אני יתן לך אותם ונלך לידידה הזאת שלך" אמר מחייך. "בסדר" אמרתי כשנינו הולכים לא רואים את קבוצת החיליים שהלכו אחרינו עם חרבות שלופות…