נקמתו של הרוצח פרק 2 -חקירה מוזרה.

~ליאו~

עצמתי את עיני..וסוף סוף! נרדמתי, חלמתי שוב על הרצח.
עמדתי ליד גופתה המתה של אימי, פניה חיוורת כסיד, עיניה פתוחות, שערה של אמי, אלכסנדרה, היה מלא דם, וכך גם שמלתה הלבנה והיפה.
אבי ג'ק היה מוטל ליד אימי, חיוור, ועינו פתוחות, מבטו חודר, ובגדיו מלאים בדם. מצאתי את עצמי שוכב בדשא הירוק, הכל מסביבי היה חשוך, אך בכל זאת יכולתי לראות אותה, יכולתי לראות את ג'ייד שוכבת לידי וצופה בכוכבים. החזקנו ידיים, ראיתי את זה! באנו להתנשק, שפיתנו כמעט נגעו, ואז… "קום!" צעק קול קר והעיר אותי מהחלום, פקחתי את עיני, ברור, הכל היה רק חלום…
'רק חלום.' 'רק חלום.' שתי המילים הללו הדהדו בראשי שוב ושוב.
"ליאו קום!" קולו של ברנדון העיר אותי, הרמתי את ראשי, וקפצתי מהמיטה העליונה, נחתתי על רגלי, והסתכלתי על הבחור אשר עמד באמצע התא, "בואו, הולכים." הבחור אמר, זה היה הסוהר של בית הכלא, אשר כרנאה בא לקחת אותנו לחקירה. "תתחיל ללכת" הוא נהם לעברי, ודחף אותי, הלכתי אחרי ברנדון שהסתכל עלי במבט מודאג, מה?" שאלתי והסגתי אותו, "אתה צרחת מתוך שינה. אמרת משהו כמו: לא! אתם לא מתים! אתם לא מתים!" הוא אמר וחיקה את קולי. "אה." אמרתי, ונזכרתי ברצח, "בזמן האחרון הרצח שלהם לא עוזב אותי!" אמרתי, "גם אותי, אבל מחשבה שבאמת לא עוזבת אותי, זה שכנראה שאני לא יראה יותר לעולם את קלואי יותר. אתה יודע, נתקלתי בה כמה פעמים, ידעתי מקודם שאני מאוהב, אבל עכשיו אני בטוח בזה." הוא אמר, ודמותה של ג'ייד קפצה לראשי במהירות, – היא כל כך יפה! חבל שארקב בכלא ולא אראה אותה יותר לעולם.

~ברנדון~

משהו עובר על ליאו! וזה חד משמעית.
"אחי הכל בסדר?" שאלתי, "כן, לא, אולי…" הוא אמר, "אני סבבה." הוא המשיך למלמל כל מיני דברים כמו – 'למה?! למה נגזר עלי לחיות בלעדיה?!' "ג'ייד, אני אוהב אותך…" הוא מלמל, "ג'ייד?! זה העניין?" שאלתי, טיפה מופתע, מכך שעל כך אחי חושב כעט. "אתה יודע גם אני רוצה לעוף מפה! אז קח את עצמך בידיים!" סיננתי לעברו, והמשכתי ללכת לעבר חדר החקירות של בית-הכלא.
אני וליאו התיישבנו כל כיסאות העץ הקשים אשר היו בחדר החקירות, מולנו היה שולחן עץ, ומאחורי השולחן היה כיסא גלגלים.
"בנים." נשמע קול מאחור, החוקר הגיע. לטשתי את עיני פניו..זה…אני מכיר אותו! זה אביהן של ג'ייד וקלואי. הוא תיישב מולנו, "האם הינכם יודעים מדוע אתם כאן?" הוא שאל, הנהנו. "טוב. כי אינני יודע בוודאות מדוע אתם כאן. אמרו לי שהואשמתם בגנבת שישים מיליון דולר, האם הדבר נכון בנים?" הוא שאל בקור-רוח, הנדתי בראשי לשלילה. "ומה היא תאנתכם?" הוא שאל בתוקף, "אני לא ידעתי על כך דבר עד שליאו בא והראה לי את מודעת המבוקשים." אמרתי, לא ידעתי ממש מה להגיד. הכרתי את החוקר. המפקד. אביה של אהובת ליבי.
"ומה היא תאנתך שלך בחורי?" הוא שאל את ליאו, "ראיתי את מודעה ברחוב. ומייד רצתי לברנדון, ואז חשבתי על ג'י-…" הוא מלמל, 'תפסיק. לחשוב. על. ג'ייד!!' אמרתי בליבי, "אני מצטער אדוני," קטעתי את ליאו, "פשוט ליאו חולם מעט בזמן הא-חרון!" אמרתי ותקעתי לאחי מרפק בצלעות. הוא התקפל בכאב, "למה עשית את זה?!" הוא שאל, "כי אתה חלום! אנחנו בחקירה, דביל." אמרתי. הסתכלתי בעינו הירוקות של אביהן של האחיות, חיוך קל הופיע על צידו הימני של פניו, הוא נראה משועשע מהמראה. "אני לא דביל ! אתה זה שאמרת שאתה מאוהב ב – " אך גם הפעם לא נתתי לו לשים. שמתי את ידי על פיו, והשתקתי אותו, "אני ממש מצטער אדוני! פשוט אחי טיפה…איך להגיד, מטומטם." אמרתי והסתכלתי על ליאו, הצלחתי לראות מבט תחמני על פניו, משהו לא טוב עומד לקרות!
"אחח!" צעקתי, שיניו של ליאו ננעצו בידי, ניערתי את ידי האדומה במקצת, "אתה. פשוט. מגעיל!" אמרתי. "למה סתמת לי את הפה?!" הוא צעק, "דבר ראשון, ודבר שני, ראיתי את המודעה ברחוב. ומייד רצתי לברנדון. כמו שכבר אמרתי לך." הוא אמר, – סוף סוף הוא חזר לעצמו! חשבתי, "אני מבין. העם אתם יודעים מי כן עשה זאת?" הוא שאל, עדיין טיפה משועשע מהריב שלנו.
"תחזיר אותם לתא. בבקשה." הוא אמר לשומר, "אה, ובנותי מוסרות לכם בהצלחה עם…" הוא התקרב לאוזנינו ולחש לנו, "עם הבריחה. אל תדאגו בקשר לזה…" הוא אמר וחייך חיוך מסותרי. קמנו ממקמנו והשומר הוביל אותנו לתא שלנו.