תליון אבן האודם – פרק 2
היום הראשון ללימודים. נרשמתי לתיכון האזורי של מרסי פולס. אחותי הקטנה, טיירה, לא הפסיקה להתלונן לאורך כל השבוע שהיא מתגעגעת לחבריה בקליפורניה.
"תחשבי על זה, מותק. זאת הזדמנות לפתוח דף חדש. אף אחד לא מכיר אותך כאן עדיין…" אמרה לה אימי בחיוך מעודד.
טיירה רק קימטה את מצחה בזעם ועלתה להסתגר בחדרה, אך אני עוד הרהרתי בדבריה של אימי שעה ארוכה לאחר מכן.
אני מתעוררת בעייפות, מכבה את השעון המעורר השטני וגוררת את עצמי אל מחוץ למיטה בעיניים עצומות למחצה.
אני מצחצחת שיניים בזריזות ושותפת את פני. עיניי הירוקות מתבוננות בי דרך המראה בשירותים. אני מברישה את שערי הבלונדיני ואוספת אותו לקוקו גבוה, בצורה אוטומטית כמעט. ראשי נמצא במקום אחר.
מאז התאונה, אני חולמת כל לילה את אותו החלום.
ידי אוזת ביד חמימה. אינני רואה למי היא שייכת. אני מרימה את מבטי ועיניי נתקלות בעיניי ענבר מהפנטות. אני מאושרת.
החלום משתנה. אני עומדת באמצע יער. אני נמצאת בסכנה, גורלי תוקף אותי פעם נוספת. אני רצה ביער, בורחת מהסכנה שרודפת אותי. אני מועדת ונופלת על האדמה הקשה. אני יודעת שזה הסוף…
ואז החלום מחשיך. אני מרגישה שאני נופלת ובזמן הנפילה אל החושך אני שומעת תמיד את אותן המילים. "תשכחי אותי… תשכחי אותי…"
אני מתנערת מהמחשבות וממהרת להתלבש. גופייה ירוקה חמודה, שקניתי פעם באיזשהו מבצע מטורף בקניון ומכנסי סקיני ג'ינס אפורים משופשפים. אני נועלת את נעלי האולסטאר שלי ותוך דקות ספורות אני מוכנה, אך אז אני נזכרת ששכחתי משהו. אני פותחת את המגירה העליונה בשידה שלצד מיטתי ומוציאה ממנה את שרשרת הכסף עם תליון אבן האודם. אני עונדת אותה בזהירות ומציצה במראה בחופזה.
מרוצה מאיך שאני נראית, אני יורדת לקומה התחתונה בבית החדש שלנו ונכנסת למטבח. אני מוזגת לעצמי כוס מיץ תפוזים וחוטפת מהמזווה חטיף אנרגיה.
אני קוראת לטיירה שתבוא (אני מסיעה גם אותה לבית הספר) ונכנסת למכונית.
טיירה נכנסת אל תוך המכונית ומתיישבת במושב שעל יד הנהג. היא לובשת חולצה סגולה עם פפיון, חצאית קפלים קצרה בצבעי ורוד-חום ונעלי בובה בצבע בז'. כרגיל, מתאמצת מדי.
"מה?" היא שואלת בעצבנות כשהיא מבחינה במבטי. "רושם חיצוני ראשוני נורא משפיע על מה שחושבים עליך אחר כך." טיירה השנה עולה לכיתה ט' וכמובן שחשוב לה להיות פופולארית. לפעמים אני תוהה אם אנחנו באמת אחיות אחרי הכל. עד כדי כך אנחנו שונות.
אני מחנה את המכונית בחנייה של בית הספר ואנחנו יוצאות מהמכונית, מתרחקות אחת מהשנייה מייד, אפילו בלי לשים לב שאנחנו עושות את זה.
אני נכנסת לבית הספר, שהוא הרבה יותר קטן מהתיכון הקודם שלמדתי בו, בקליפורניה.
אני ניגשת אל חדר המזכירות וממתינה בסבלנות שהמזכירה תסיים לדבר בטלפון ותתפנה אלי. היא מניחה את שפורפרת הטלפון במקום ומחייכת אלי חיוך רחב: שלום! את ודאי התלמידה החדשה, אליסון מקווין?"
"אממ כן…"
"ברוכה הבאה אל תיכון סנט קלייר! אני דניס, נעים מאוד. הנה מערכת השעות שלך. את לומדת בכיתה י"ב2. היא ממש כאן. את פונה ימינה בקצה המסדרון הזה, דלת שנייה משמאל." היא אומרת בחביבות.
"תודה רבה." אני מחייכת והולכת לאן שכיוונה אותי.
אני נכנסת לכיתה ומתיישבת במקום הפנוי הראשון שאני רואה.
הכיתה מתחילה להתמלא והתלמידים נכנסים, מפטפטים בעליצות על חופשת הקיץ שלהם.
"היי, את אליסון משהו… נכון? התלמידה החדשה?" קול נשמע מאחורי.
אני מסתובבת והדבר הראשון שאני מבחינה בו הן עיניי ענבר חודרות. הן מביטות בי בשלווה ואני חשה מסוחררת.
"היי, אני דיימון. ברוכה הבאה! דרך אגב, אהבתי את השרשרת שלך…" עיניי הענבר מחייכות אלי.
תגובות (4)
אז ככה: 10% מהזמן קראתי, 90% מהזמן ליבי נפעם! חחח מעניין מאוד~ מחכה להמשך^^
חחחח תוודה ^-^
אני אמשיך ברגע שיהיה לי זמן..
יאייייXDD
המשכתי הרגע ~ ~ ~