מוות שהוזמן הביתה

מוות.
מה שבא בהפתעה, גורם לך לחשוב מה היה קורה אילו היית נוהג אחרת.. אבל אלו מחשבות חסרות טעם, כי כבר אי אפשר לשנות. אי אפשר להתעורר, זה הסוף.
אם רק זה היה חלום, ישר הייתי רצה אליך ומבינה שבאמת הזמן שבילינו יחד לא מספיק. אם רק היית אומר מילה אחת קטנה, אם רק הייתי שמה לב יותר… ועכשיו, אתה כבר לא פה וכל הדברים שרצינו לעשות ביחד לא ייעשו.
הלוואי שלא היית זורק מתנה כמו החיים. שהיית מבין שגם אם עשית את זה במחשבה של לא לפגוע באף אחד כמו תמיד, למרבה האירוניה זה פגע בכולם. באמא שלך שנשארה לבד, בבן שלך שלא הספקת להכיר ובבת שלך שלא זכית לראות.
אני זוכרת את החיוך הכאוב שלך שהגיע עד לעיניים אבל בא מהלב. אבל עכשיו כל מה שאני יכולה לראות זה את העיניים הנפוחות מבכי של אמא שלך. ואני לא יכולה להבין, לא מסוגלת להבין את הסיבה שבשלה החלטת להפסיק לחיות. אם תיעבת את העולם, או את עצמך.. וכל מה שאני יכולה לשאול זה למה? אבל אין את מי לשאול.
התסכול והכאב מתערבלים יחדיו ומשאירים בליבי תחושת ריקנות. בעתיד לא יהיו הפלגות דייג, לא תספר לי יותר דברים שאתה יודע ותלמד אותי איך לצייר, לא נצייר ביחד. וכל מה שנותר לי לעשות זה להשלים עם המצב. שום דבר אחר.
בשם אלו שנשארו מאחור.. אבל תמיד יזכרו אותך