תליון אבן האודם – פרק 1

לפני שנה השתתפתי בתאונת דרכים. אף אחד לא יודע על זה. למעשה, אני די בטוחה שהייתי אמורה להיות מתה עכשיו, אך משהו או מישהו הציל אותי.
כרגע אנחנו גרים במרסי פולס, עיירה קטנה ומשעממת. הצלחתי לשכנע את הוריי שלעבור לגור במקום אחר יהיה רעיון טוב, והוריי, שתמיד רצו לגור ביישוב קטן, התלהבו והחליטו שנעבור לכאן. לפני כן גרנו בקליפורניה. בקליפורניה הייתי נחשבת לאחת מהבנות הפופולאריות יותר. אני זוכרת שזה היה סוף השבוע ואני וקיילה, שהייתה באותה תקופה חברתי הטובה ביותר, התארגנו ללכת למסיבה שג'סי, החבר שלי באותה תקופה, אירגן. אני לבשתי שמלת לייקרה שחורה קצרה ומדליקה וקיילה לבשה חצאית מיני אדומה ואת החולצה האהובה עליה, בצבעי בז'-שמנת, שהיא לבשה תמיד כשתכננה לעשות שטויות.
השאלתי מהוריי (בלי רשות…) את המכונית ונסענו בה יחד אל המסיבה. אני זוכרת שהיה המון בירה ואלכוהול ואני השתכרתי לגמרי. רקדתי עד שלא יכולתי לנשום וצחקתי ופטפטתי עד שכאבו לי השפתיים. בשלב כלשהו, ג'סי נעלם מהשטח. אני, שהגעתי לשלב בו התחשק לי להתנשק ולהשתולל עם מישהו, רצוי החבר שלי, התחלתי לחפש אותו, מבולבלת ומצחקקת בהשפעת האלכוהול.
ברגליים כושלות יצאתי אל מחוץ לבית וקראתי את שמו אל תוך החושך.
לפתע עיניי הבחינו בזוג מתנשק בתוך אחת המכוניות. לא הייתי מתייחסת לכך בכלל אלמלא זיהיתי את חולצת הבז'-שמנת של קיילה. התקרבתי קצת אל המכונית בשקט וניסיתי להציץ בבחור, לראות את מי קיילה הצליחה להקסים הפעם. ואז, לחלקיק השנייה, הבחור הזיז הצידה את ראשו ואני זיהיתי את תסרוקת הקוצים המבולגנת של ג'סי.
מבולבלת וקהת חושים צעקתי את שמו. ג'סי הרים את ראשו ומבטינו נפגשו. יכולתי לראות איך שפתיו זזות ומבטאות את המילה, "חרא."
הסכמתי איתו לגמרי.
רצתי משם, פתאום עירנית מאוד וחיפשתי בחושך את המכונית של ההורים שלי. מצאתי אותה ונכנסתי פנימה מהר. התנעתי את המכונית ולחצתי בכוח על דוושת הגז.
נסעתי משם.
נסעתי במהירות מטורפת, חגרתי את חגורת הבטיחות תוך כדי הנסיעה ופשוט נסעתי ונסעתי. הייתי שיכורה, אומללה ופזיזה. שילוב קטלני.
בשלב כלשהו, התכופפתי להקיא במושב על ידי, אך כמובן שלא עצרתי בצד הכביש או משהו כזה. שמעתי קול חריקה מחריד ולאחר מכן, קול נפץ אדיר.
זגוגיות המכונית התנפצו והמכונית עצמה התרסקה והתנפצה.
זקוקים לנס כדי לשרוד תאונה כזאת.
ולי אומנם התרחש נס.
עיניי היו עצומות וליבי פועם בקושי, כאשר חשתי בזוג ידיים חזקות מושכות אותי מתוך המכונית בקלילות. חשתי בשפתיים רכות נושקות לפי ובאצבעות קלילות מלטפות בעדינות את שערי. ואז העולם נהפך שחור.
התעוררתי בבוקר למחרת במיטה שלי.
לא היה לי שום שבר, חייתי נשמתי והייתי בריאה לחלוטין בכל מובן אפשרי. לא הייתה עלי אפילו שריטה.
תהיתי אם חלמתי את הכל, אך לצד מיטתי הייתה מונחת שרשרת כסופה דקה שמשתלשל ממנה תליון עדין שבמרכזו משובצת אבן אודם.
קירבתי את השרשרת לאפי ושאפתי את הריח שנדף ממנה באיטיות. הריח היה זהה לריח של הידיים שהצילו אותי. זהה לטעם השפתיים שנשקו לי.
אני אלי מקווין ואני מאמינה בדברים על טבעיים. מתתי וחזרתי לתחייה בעזרת כוחות שלא מובנים לי. אך כמובן, כשמתעסקים עם המוות יש גם שיבושים…
אני עכשיו מתגוררת במרסי פולס, עיירה קטנה ושלווה.
זהו יום קריר היום, תחילת הסתיו.
אני נכנסת בשקט אל תוך בית הקברות הישן שבמרסי פולס. אני מתבוננת בקברים ומהנהנת ברצינות אל רוח רפאים שמזדחלת בעצלות מתוך קברה ומנופפת לעברי.
אני אלי מקווין ואני רואה רוחות רפאים.