סיפור על השואה(לא אמיתי)

"חנה'לה,את עדיין ערה?" שאלה אחותה של חנה'לה,רייזלה.
חנה'לה או חנה הייתה כבת שמונה עשרה ואחותה הייתה כבת שלוש עשרה וחצי.שתיהן דמו אחת לשנייה כמו טיפות מים-אותו צבע שיער בלונדיני ואותן עיניים בצבע ירוק.
"כן,אני ערה." ענתה לה חנה'לה.היא מתחה את ידיה אך בקושי היה מקום בקרון הבקר בו הן נסעו.כל הקרון היה דחוס ומלא באנשים.מזל שהיא ואחותה התליחו למצוא מקום לשבת.
מרחוק שמעה יבבה ואחריה אנחה כבדה.כל החלל כולו היה ספוג בריחות של זיעה,של בכי ושל ייאוש.
היא תהתה איך המצב הגיע לידי כך.היא נולדה בשנת 1926 בלודז',עיר בפולין.להוריה קראו אדה ויעקב.ילדותה הייתה מאושרת ומלאת משחקים עם שכניה.אחותה רייזלה או כפי שנהגו לכנותה,רייזל נולדה בשנת 1931 ואחיה יוסף בשנת 1938.
הם היו משפחה ממעמד הביניים,לא עשירים יותר מדי אך גם לא עניים.הכל השתבש כשהמלחמה פרצה ב-1 בספטמבר 1939.הנאצים כבשו את לודז' ב-8 בספטמבר.
הרבה יהודים עזבו עד אז,בעיקר המבוססים שבהם.הוריה לא רצו לעזוב ואמרו שלודז' היא ביתם והם לא מוכנים לעזוב.הם חשבו,כמו רבים,שהגרמנים הם עם תרבותי ושהם ינהגו בהם בכבוד.כמה שהם טעו,חשבה לעצמה בכעס.הלוואי והיו יכולים לדעת מה יקרה.
זמן לא רב לאחר מכן החלו הגזירות,הם חויבו לתפור טלאי צהוב על בגדיהם.אחר-כך הם היו חייבים למסור את מרבית כספם.חנותו של אביה נסגרה.
באחד הערבים האפלים של שנה זו,אביה חזר לביתם בפנים רועדות.כשהיא ראתה אותו היה נראה שמשהו אינו כשורה בפנים שלו,ואז היא הבינה שזקנו שהייתה כה רגילה אליו נעלם,גולח.אחר-כך הבינה שכנראה הגרמנים גילחו את זקנו ברחוב כדי להשפיל אותו.
בשנת 1940 נחתה עליהם בשורה קשה,כל היהודים חייבים לעבור לגטו.הם וכל המשפחות היהודיות שגרו ברחובם הועברו בסוף פברואר לגטו.משפחתה נאלצה לחלוק את דירתם החדשה בת החדר והחצי עם משפחת אחותה של אמה,אסתר.היא לפחות שמחה שהם חולקים בדירה עם קרובי משפחתם,שלא היו הזדמנויות רבות כל-כך לראותם,חוץ מבתקופת החגים.ב-1 במאי 1940 הגטו נסגר לחלוטין,אין יוצא ואין בא.בהתחלה,הוריה ניסו לשמור על שגרת חיים נורמלית,ככל שהיו יכולים.הם רצו שהיא ואחותה ימשיכו ללכת לבית הספר,ואכן נפתחו כמה כאלה בגטו.בהדרגה,שגרת החיים ה"נורמלית" השתנתה והם היו צריכים להתרגל לצורת החיים בגטו, לרעב,לקור המקפיא עצמות בחורף,למחלות ולגירושים.זה היה בין הדברים הנוראיים בגטו,לראות אנשים מופרדים מיקיריהם ומועלים על הרכבות שיעדם לא היה ידוע.
אמנם,בגטו התקיימו כמה פעילויות תרבותיות וניסו לשמור כמה שיותר על השפיות ועל החיים.היא הפסיקה ללכת לבית הספר,כשמשפחתה כמעט גוועת מרעב,מי יכול בכלל להתרכז בלימודים.היא התחילה לעבוד באחד מן המפעלים בגטו,או רסורטים כפי שכונו,רוב משפחתה עבדה שם.היא עבדה שם כתופרת ובתמורה לעבודתה קיבלה קצת אוכל,אבל אף פעם לא מספיק.
בשנת 1942 התקיימה אקציית הילדים.בה עצרו הגרמנים בעזרת המשטרה היהודית את הילדים היהודים מגיל עשר ומטה,את החולים והזקנים.יוסף,אחיה הקטן בן הארבע נלקח באקצייה הזאת.היא עדיין זוכרת כיצד בכה כשלקחו אותו,כיצד הוריה התנגדו,אך ללא הצלחה.
אביה מת זמן קצר לאחר מכן,הוא היה חלש וחולה ומת ממחלה.היא חשבה שגם משיברון לב,לאחר שיוסף נלקח באכזריות כזאת.היא זכרה כשלקחו את גופתו בעגלת מתים עם כל-כך הרבה גופות אחרות לידה.היו שם גופות של ילדים קטנים ושל מבוגרים מזי רעב,זה היה נורא.
בשנת 1944 המצב היה בכי רע,אך היא בכל זאת הצליחה לשרוד.אחותה גם התחילה לעבוד באחד מן המפעלים.דודה אסתר מתה ואיתה כמה מילדיה.אני ואמא היינו המפרנסות העיקריות במשפחה,או ממה שנותר ממנה.כל-כך הרבה אנשים מתו.אך,היו שמועות על מצב המלחמה ושבעלות הברית מתקדמות.זה קצת העלה את מצב הרוח במה שנשאר מהגטו.
באחד מימי חודש אוגוסט הם הועלו גם על הרכבות.התהליך היה מבלבל כל-כך,ברגע אחד היא צועדת ליד אמה,אחותה ובני דודה ואז ברגע האחר,היא אינה מצליחה לראות יותר את אימה.האוויר נמלא בצעקות איומות בגרמנית, "שנל,מהר."
וכך הם הועלו על אחד מהקרונות שברכבת,היא לא ידעה כמה זמן הם נוסעים ומה השעה. אך,הרגישה עייפות רבה.
לפחות אחותה עוד נשארה עימה והדבר היחיד שנותר לה הוא לקוות שאמה עדיין בחיים.היא גדלה במשפחה מסורתית שהקפידה על שמירת המצוות,אך היא כבר לא האמינה באלוהים,יותר מדי דברים רעים קרו.
היא התמתחה,ניסתה כמה שיותר לשחרר את שריריה.
"איך מוזן לאָזן*." אמרה אחותה ביידיש.ניכר לפי מראה פניה שאינה יכולה להחזיק מעמד יותר.
"תתאפקי,את חייבת," אמרה לה, "בוודאי עוד מעט נגיע."
כאב לה ששיקרה לה,כי היא בעצמה לא ידעה לאן הם נוסעים.היא זכרה את חרושת השמועות שהתרוצצה בגטו בנוגע ליעד הרכבות.היו כאלה שאמרו שהיעד הוא מחנות עבודה במזרח.היו כמה שמועות שהתרוצצו על השמדה המונית ונוראית,על אכזריות בלתי נתפסת מצד הגרמנים.היא בעצמה ידעה שהגרמנים אכזריים.
לפתע,ללא כל אזהרה הרכבת נעצרה בחריקת בלמים מחרישת אוזניים.
תודה לאל,חשבה לעצמה,היא כבר חשבה שהרכבת הזו לא תעצור לעולם.
נשמע רעש הזזת המנעול ממקומו ואז הדלת נפתחה.אור השמש הכה בפניה.היא סוככה על עיניה מן השמש המסנוורת.
נשמעו צעקות רבות מהצריף והיא זיהתה את קולה הצורם של השפה הגרמנית, "שנל,שנל!"
"תחזיקי בי." אמרה לרייזל בעת שנדחפו מן הקרון.היא כמעט נפלה,אך הצליחה לייצב את עצמה לבסוף.היא חיפשה את רייזל במבטה ולמזלה מצאה אותה במהירות.היא לא רצתה לאבד גם אותה.
היו כמה אנשים שהסתובבו מסביב,היא שמה לב שהיו רזים במיוחד ולבשו מעיין כותונת פסים.היא תהתה מה קרה להם.האנשים בכותנות הפסים ביקשו מהם להשאיר את המזוודות מאחור ושהן יושבו להם במחנה**.היא הצטערה להשאיר את תמונות אביה ואמה מאחור,אך לא הייתה לה ברירה. במהרה,תוך צעקות ובכי איום הפרידו את הנשים מהגברים.
"רייזל," היא פנתה לאחותה, "תעמדי לפניי."
אחותה הנהנה ונעמדה לפניה.היא בינתיים הסתכלה מסביב,כמעט כל הרציף היה מלא בחיילי אס.אס נאצים.מלפנים,עמד מבנה גדול בצבע חום,היא לא ידעה בדיוק למה,אך מראהו עורר בה אימה.היה ריח מוזר באוויר שעורר בה בחילה.
התור התקדם במהירות,היא שמה לב שיש אנשים הנשלחים שמאלה ויש אנשים הנשלחים ימינה.לפי מה ששמעה,הנשלחים שמאלה הלכו למקלחות.
"אל תדאגי." לחשה חרישית לאחותה באוזן,אף על-פי שהיו לה כל הסיבות לדאגה.הן היו במקום לא ידוע,למרות שהן,לדעתה,עדיין בפולין.
הגיע תורן והיא חשה את ליבה הולם בפראות.במרכז עמד איש אס.אס מאיים למראה ומסביבו עוד כמה קצינים.
רייזל עמדה לפניה,ולאחר הסתכלות מהירה ללא מצמוץ איש האס.אס החווה באצבעו שמאלה.רייזל הלכה לכיוון שמאל,היא סימנה לה שתחכה לה.
הגיעה תורה,ולאחר אותה הסתכלות מהירה ללא מצמוץ ואדישות,איש האס.אס החווה באצבעו ימינה.
מה לעזאזל היא תעשה,חשבה לעצמה.היא הרי לא יכולה לעזוב את רייזל,היא אחותה והאדם הקרוב אליה ביותר עכשיו.היא לא יכולה להשאיר אותה לבד.
לאחר הרהור קצר החליטה ללכת בעקבות אחותה לכיוון שמאל.היא החלה ללכת לכיוון השמאלי ואז הרגישה ידיים שחוסמות את המשך הליכתה ומכוונות אותה ימינה,הן היו חזקות מדי מכדי שתוכל להתנגד.
היא הייתה כבר בצד הימני ולא הצליחה לראות את אחותה בשום מקום. "רייזל!" היא צרחה, "רייזל!" אין קול ואין עונה.אולי אחותה כבר המשיכה בדרכה.היא הרגישה אשמה על-כך שלא הלכה בעקבותיה,שאיבדה אותה.
דמעות החלו זולגות על לחייה והיא התקדמה,מסבה מדי פעם את ראשה לאחור,מקווה לנס,שאולי אחותה תופיע מאחור ותפתיע אותה.אך,כידוע ניסים אינם קורים.
היא לא ראתה יותר את אחותה לעולם.

*איך מוזן לאזן-אני חייבת להתפנות.
**יחידה באושוויץ שנקראה "קנדה",היו אחראים לפריקת הנוסעים מקרונות הרכבת והפרדתם ממטלטליהם.