חנה'לה היקרה

כן קוראים לי חנה'לה. כן אני שונאת את השם הזה. או לפחות שנאתי.
אמא ניצולת שואה. היא לא סיפרה לנו כלום. מילה היא לא הוציאה. גם לא שאלנו אותה.
פחדנו שגם אנחנו נצרח בלילות, נבכה, ונקום אדומים. חשבנו שזה יעבור לה. זה לא.
הגעתי לכיתה יב'. וכמובן שבגיל הזה, כולם טסים לפולין.
אמא דאגה לי. היא פחדה שיהיה לי רע שם. אבל משום מה, רציתי. רציתי לראות את חייה של אמא. רציתי לראות את מה שהיא עברה שם. והיא הסכימה לי.
הגענו לפולין. בלילה, לפני שהלכתי לישון, פתחתי את המזוודה, וראיתי מכתב. היה כתוב: "חנה'לה היקרה. פתחי באושוויץ." הייתי סקרנית מאוד, אבל אם אמא רצתה שאני אפתח את המכתב שם, אני אפתח אותו שם. טיילנו בפולין. היה זוועתי, אני לא אגיד שלא. היה מצמרר, אני לא אגיד שלא.
ואז, בימים האחרונים לטיול, הגענו לאושוויץ. על השער התנוסס בגרמנית 'העבודה משחררת'.
ואז פתחתי את המכתב.
"חנה'לה היקרה.
חנה'לה יקרה שלי. אהובה שלי.
הגיע הזמן לספר.
לספר את סיפור חייהם של אחיי, אחיותי, הורי.
לספר את סיפורם של תינוקות, נשים, גברים, וילדים
סיפורם של אנשים, עם תקווה בליבם, שבזעקה אחת, קולם נדם.
את אותם אנשים, שכל אחד מהם עולם ומלואו,
שכל אחד מהם, הוא סיפור משל עצמו.
שהם לא כאן, לספר לך את סיפורם
שהם לא כאן, כדי לחיות.
שהם לא כאן, כי הם נרצחו.
נרצחו בדם קר. נרצחו במקלחות. נרצחו, כשהייתה להם תקווה.
חנה'לה שלי. ילדה קטנה שלי. מלאך שלי.
חנה'לה שלי. כאן באושוויץ מתה אימי. שבשמה את קרויה, חנה'לה.
אחיי ואחיותי, היו לי 13, מתו בתאי הגזים. כולם. אני הייתי הבכורה, הייתי כבת 15. לקחו אותי לתפור. לתפור את בגדיהם של הנאצים, אותם חיילים ארורים.
חנה'לה שלי. כאן באושוויץ, לא רק משפחתי נספתה, אלא עוד אלפי יהודים, אלפי אנשים ללא עוול בכפם, שנרצחו, בגלל היותם יהודים.
חנה'לה שלי, למדי מפה, לא רק על הצער עלי ועל משפחתי. לא רק על הצער של 6 מיליון היהודים שנרצחו, ודמם הטהור ניגר ברחובות.
חנה'לה שלי, בפעם הבאה שתריבי איתי, ותלכי לישון אצל חברה, זכרי את אותו הילד הקטן שרק רצה את חיבוק אמו ולחישתה שהכל יהיה בסדר.
חנה'לה שלי, שלא תעזי להרעיב את עצמך שוב, ואם תעזי, זכרי את אותה הילדה הקטנה, עם השיער המגולח, שרק רצתה פיסת לחם.
חנה'לה שלי, בת בכורה שלי, אני מאחלת לך את כל האושר שבעולם, אני מאחלת לך, לא לעבור את מה שאני עברתי.
בהצלחה בהמשך דרכך, אוהבת, אמא."
קיפלתי את המכתב, שהיה רטוב מדמעותיי, ניסיתי להקשיב למדריך, למרות שכל מה שרציתי עכשיו, זה חיבוק מאמא.