הים תמיד שקט- פרק 63

שבוע עבר וחלף לו מאז אותו היום שבו עליתי עם ירדן להר המנוחות.
יומיים מתוכו המשכתי לישון בבית והחלמתי לאט לאט. את היום השלישי עשיתי באיזי בבית הספר. נתתי אישורים למורים, ניסיתי בחזרה להשתלב במהלכי השיעור. המשכתי לדבר עם רועי כל הזמן, כל הזמן כל הזמן. נפגשנו אפילו פעם אחת בשבוע הזה, לפגישה מדהימה. פגישה צנועה וחמודה בבית שלו, אבל פגישה שעשתה לי כל כך טוב כי גם הרגשתי טוב וגם הייתי איתו, אז זה היה שווה את הכל.
במהלך השבוע הזה גם יצא לי לדבר עם הדר. שתינו ביחד באותו שבוע פנינו לפסיכולוגית בית הספר. הדר רצתה שמישהו יבוא איתה לפעם הראשונה שהיא תלך לדבר על מה שקרה לה. אני הלכתי איתה ביחד, עודדתי אותה, אמרתי לה שהכל יהיה בסדר, ואת הישיבה בחדרה של הפסיכולוגית הדר עשתה לבד. היא סיפרה לי אחרי זה מה הלך בפגישה, היא הייתה מוקסמת מהרצינות של הפסיכולוגית, מההקשבה ומהתמיכה, כאילו לא היה זכר לילדה הנוראית שהיא הייתה בתחילת שנה.
ליעד הצליח לחזור ולהתעקלם בבית הספר. לא היה נראה שהוא בכלל עבר תאונה ופיזותרפיות חוזרות ונשנות. הוא היה כמו כל תלמיד אחר. הוא היה שמח ומאושר, הקשר ביני לבינו התחזק פלאים. אהבנו לצחוק המון בהפסקות ביחד, נפגשנו אולי שלוש פעמים אחרי סיום הלימודים במשך השבוע הזה סתם באיזה פארק- להתגלגל על הדשא, לאכול איזה ארטיק מטפטף או סתם לשבת ולדבר על החיים.
ירדן גם הוא הצליח לחזור לחיים הרגילים בבית הספר. הוא הצליח להשכיח בקטנה את כל מה שקרה, הצליח לחזור ולהתפקס על המטרות הברורות שהוא חייב לקחת על עצמו כעת. הוא ואני דיבנרו איזה יום אחד בהפסקה בפינה הסודית שלנו כשלשנינו התבטל שיעור, אחת השיחות היותר מצחיקות שהיו לנו. הוא סיפר לי נוסטלגיות שהוא קרא מספר שסבא וסבתא שלו מצאו במחסן, ספר שהיה שייך לו בגיל 3. עם תמונות מפדחות ושאמא שלו נהגה לכתוב בו סיפורים על ארוחות שישי וחופשים שהיו להם. אלה היו רגעים מקסימים.
ואריאל, התקשר אליי איזה פעם אחת לשמוע מה שלומי. הוא אמר לי שהשבוע הוא נורא מפוצץ בעבודות ובמבחנים אבל הוא לא רצה לנתק ממני קשר, אז הוא מצא 15 דקות לצלצל להגיד היי.
ואני, אני הייתי בסדר גמור. החיים שלי נמשכו לגמרי בשבוע הזה. לא היו בו דרמות מיותרות, הוא פשוט עבר נורא נורא מהר. לא קרו בו דברים כל כך חשובים, פשוט הייתי כמו כל תלמידה רגילה. זה היה סוג של אתנחתא לשבועיים וחצי רצופים של דרמות כל יום.
לא הפסקתי ללכת לים, במשך השבוע הזה הייתי בו אולי חמש פעמים. אפילו לעשר דקות. הסתכלתי עליו וחשבתי, שוב חשבתי לי על החיים. על הרוגע של החיים שנהיה פתאום, חשבתי על כל מה שקרה לי מאז שעברתי לפה. כל הזמן הזה מתחילת שנה, זה פשוט היה מוזר כל כך.. לחשוב כמה הספקתי לעשות מתחילת שנה ועד היום, שזה בסה"כ שבועיים וחצי. דברים שלא קרו לי שנים.
והיום אחרי בית הספר, הלכתי לי שוב לבד לשבת מול הים. כיביתי את הטלפון כדי שאף אחד לא יוכל לתפוס אותי. ישבתי לי לבד על החוף. משחקת עם כמה אבנים, נהנית מהשמש החמה שעל הגוף שלי ופשוט נרגעת. בעיקר חשבתי על רועי. האמת שהייתי רוצה לבלות איתו את היום הזה בשמש, מעניין מה הוא עושה עכשיו. רוח נעימה העיפה לי את השיער לאחור, בריזה מדהימה שגרמה לי רק לחייך שוב ושוב. חול לא עף לי לפרצוף, אלא הבריזה הזו הרגיעה אותי. הרגשתי כאילו כל כולי מתמסרת אל הים, כמו במדיטציה.
הלכתי מהחוף והתחלתי ללכת לי לאורך הטיילת. קלטתי זוג יושב על אחד הספסלים. זיהיתי את הילד שישב שם. ירדן. הוא ישב עם מישהי, מישהי שאני לא מכירה. רק המראה שלהם ביחד העלה לי חיוך על הפנים. הרגשתי כל כך שמחה שירדן מצא לעצמו מישהי, מישהי שהיא כנראה ממש בשבילו. היא הייתה יפה, מאוד, ג'ינג'ית כזו עם מראה כל כך מיוחד. אני בטוחה שעכשיו הוא מאושר.
שיניתי את כיוון ההליכה שלי כדי שהוא לא יקלוט אותי וכך הרגע שלהם, הרגע שבו הם ישבו מחובקים יפסק, כי זה אחד הרגעים הכי כיפים כשאתה בזוגיות עם מישהו. החלטתי לעלות על מונית וליסוע לליעד. הייתי בטוחה שהוא בבית.
הגעתי לבית שלו, צלצלתי בפעמון הדלת.
" רגע " שמעתי אותו צועק. הוא פתח לי את הדלת בחיוך ונתן לי חיבוק גדול.
" מה זכיתי לכבוד? " הוא אמר בחיוך והכניס אותי פנימה, " שיעמם לי אז החלטתי לבוא. אמרתי לך שאני מתגעגעת לבית שלך ".
" בואי, בדיוק אני צריך את העזרה שלך במשהו, טלפתיה שבאת ". נכנסתי לבית שלו, הוא מזג לי משהו לשתות, הוצאתי את הטלפון מהתיק והדלקתי אותו.