לא לבד בניו יורק – סיפור על וואן דיירקשן פרק 9 חלק ג'

מאירועי הפרק הקודם: *מנקודת המבט של הארי*
המיטה נפתחה והמזרן התרחב למזרן זוגי, נכנסנו למיטה ונרדמנו, מחבקים אחד את השני ומחייכים לעצמנו, הייתי מאושר…

חלק ג' (לא היה אמור להיות, אבל היה לי משעמם….)
*מנקודת המבט של זאין*
-השעה: 02:46-
שמעתי רעשים מוזרים כאלה, כאילו מישהו מיילל במרחק של כמה סנטימטרים ממני, לא הבנתי מאיפה הם מגיעים אז קמתי מהמיטה שלי ושל אמה, לפחות היא הייתה אמורה לישון בשעה כזאת אבל השמיכה הייתה מסודרת במקום שלה והיא לא הייתה שם. מיד קמתי בתקיפות, איפה אמה, ומה אם הקולות ששמעתי באו ממנה? מיד רצתי למקום שממנו שמעתי את הקולות, פרצתי את הדלת של חדר השירותים הקטן שצמוד לחדר שלי וראיתי את אמה, היא ישבה על הרצפה בתוך האמבט ודם זלג משורה של חתכים בידה השמאלית, פניה היו אדומים מדמעות והיא משכה באפה כל כמה שניות, היא החזיקה סכין מהמטבח בידה הימנית, לא הבנתי, למה לה לעשות לעצמה דבר שכזה?, אך לא אמרתי דבר. "זאי – זאי, אני…" היא רצתה להסביר לי, תמיד יש לה הסבר לכל דבר, כל פעם שהתחמקה מהדייטים שלנו היה לה תירוץ די אמין, אפילו האמנתי לה כמה פעמים. "את לא צריכה להסביר כלום, רק…. למה?" סתרתי דבר אחד שאמרתי בדבר השני, אף פעם לא ראיתי שום סיבה בשבילה לעשות כזה דבר, אפילו אני אף פעם לא חתכתי את עצמי עד כדי כך, אז…. למה היא? "אני… אתה לא יודע! אף אחד לא יודע!…." היא אמרה בין הדמעות והתחילה לבכות מחדש. "לא יודע מה?" כל כך רציתי שתספר לי מה עובר עליה, הרי לא ראינו זה את זה ממש הרבה זמן, רציתי לדעת מה עובר עליה… "אני…. אבא שלי התאבד, לפני שבוע וקצת, וחשבתי שאולי כדאי לי ללכת לפגוש אותו מתישהו, אבל חשבתי שאתה ישן ולא תשמע אותי… אבל… כנראה שכן שמעת." היא התוודתה בפני, הפעם יכולתי להרגיש שזה אמתי, שהיא לא משקרת לי, ירדנו למטה כשאני תומך בה ועזרתי לה לשים את ידה מעל צווארי כדי שהיא תוכל להיעזר בי, מידה המשיך לנזול דם וגם מרגלה המשיך לנזול דם, היא חתכה את רגלה דקה אחדה לפני שנכנסתי לחדר. "בואי… שבי." היא התיישבה ליד השולחן בסלון, על כיסא גבוה ושחור, רצתי מהר לארון שליד המסדרון, הוצאתי משם תיק עזרה ראשונה וממנו הוצאתי תחבושות, מיד רצתי בחזרה לאמה שישבה על הכיסא ולא זזה, חבשתי את היד שלה ואחר כך את הרגל המדממת שלה, אחרי זה עזרתי לה ללכת למטבח כדי לשטוף את הפנים, היא שטפה אותם במים וסבון וקינחה את אפה, אחר כך עזרתי לה לעלות למעלה, היא נשכבה במיטה, ידה ורגלה חבושות בקפידה (איזה מזל שאני דייקן!) ונשכבתי לידה. "תודה שאתה כזה מדהים…" היא אמרה ונשקה ללחיי. "זה הכול? אני לא מקבל יותר מנשיקה על הלחי?" אמרתי בצחקוק, היא חייכה ורכנה אליי, אבל שנייה לפני שנגענו אחד בשנייה היא נרתעה אחורה, לא מפחד אלא מרצון. "שיישאר לך עוד טעם למחר…" היא אמרה ושנינו צחקנו, היא עצמה את עיניה ונרדמנו, היא מקופלת בצד שלה ואני מחבק אותה מאחוריה ושפתיי מוצמדות ללחייה.