הים תמיד שקט- פרק 62

"אני יכולה להגיד משהו? " שאלתי את ירדן.
" כמובן " הוא אמר.
הפניתי את ראשי אל הקברים. " לא יצא לי להכיר אתכם אבל אתם יצרתם את אחד האנשים הכי טובים שקיימים בעולם. אני, בתור ידידה טובה של ירדן, ואפילו אקסית שלו שיודעת קצת יותר מאשר ידידה אחרת, יכולה להגיד לכם שיצרתם בן מדהים. בנאדם מחונך, שאכפת לו מאחרים, שמדבר עם אנשים שהם לווא דווקא מהקבוצות הרגילות והמקובלות של השכבה, שהוא מוכן לקבל כל בנאדם כשווה לו, ולהתחבר אליו גם אם אופיים לא דומה. הוא בנאדם איכפתי ואמיתי ואני חושבת שהוא מסתדר. הוא מתגעגע אליכם בטירוף, אבל אתם לעולם לא נעלמים מהראש שלו. אם יש דבר אחד שתוכלו להיות גאים שהשארתם בעולם הזה זה את הילד הזה.. כי הוא יחיד במינו " אמרתי ומחיתי את הדמעות הקטנות שירדו לי מהעיניים.
" וואו " אמר לי ירדן והסתכל עליי, " תודה ".
" בכיף " לחשתי וניגבתי דמעות.
" אני מתגעגע אליכם " אמר ירדן, " ואתם לעולם לא תיעמלו לי מהמוח. אני מרגיש רע על זה שאתם הלכתם ואני נשארתי בחיים, אבל אני שמח שנשאר זכר למשפחה המדהימה הזאת, שאני מת שהיא תקום לתחייה מחדש אבל יודע שאת המשאלה הזאת אני לא יכול להגשים. תנוחו לכם בשמיים, תשמרו עליי " הוא אמר והניח את ראשו על הכתף שלי. ליטפתי לו את הראש ושנינו בכינו בשקט מול שני הקברים.
" אני לא בנויה לדרמה הזו עכשיו.. כל כך קשה לי ".
" ואת עוד חולה משוגעת קטנה.. אבל תודה שבאת ".
" כן.. זה היה חשוב ". התכופפתי כדי לקחת שתי אבנים שהונחו לי בין הרגליים והנחתי כל אחת על קבר אחר.
" איך בכלל הגעת לפה? " שאלתי.
" אוטובוס " הוא אמר.
" וואלה.. נכון צודק ".
" ככה אני גם חוזר, תצטרפי אליי? ".
" בטח אני אבוא, אני לא אטרטר את אמא שלי לבוא לאסוף אותי ".
" אז יאללה " הוא אמר בחצי חיוך, " בואי נלך ". נפרדנו מהר המנוחות, ואני הרגשתי הקלה מסוימת. באיזשהו מקום לעלות לשם עוד פעם, למרות שהייתי שם לא מזמן, גרם לי להרגיש שלמה עם עצמי, הרבה יותר משהייתי קודם. עשיתי משהו בשביל מישהו, משהו שהוא אחד הדברים הכי חשובים, הייתי שם בשבילו.
" תעשי לי טובה " אמר ירדן כשהלכנו בדרכנו לתחנת האוטובוס, " תחזרי עכשיו הביתה ותנוחי בסדר? ".
" מבטיחה " אמרתי בחיוך.
" באמת תודה שבאת " הוא אמר ונישק את ראשי.
" היה חשוב לי לבוא.. הרבה יותר מלשמור על עצמי ".
" לא מגיע לי היחס הטוב הזה.. בטח לא אחרי מה שעשיתי לך ".
" אל תחשוב על זה שעשית משהו… כי עשית משהו בסוג של " בעל כורח " , לא כי רצית לעשות אותו אלא כי הוכרחת.. אז אני לא כועסת ולא שומרת טינה. אני במילא לא שומרת טינה לאורך יותר מידי זמן ".
" הורג אותי שאיבדתי אותך בגלל זה.. ".
" לזה אין לי נימוק נגד.. אתה צודק- איבדת אותי בתור חברה, אבל לא איבדת אותי בתור ידידה, ובשיחה הראשונה שלנו דיברנו על זה שנהיה ידידים טובים, אתה לא זוכר? ".
" בטח שאני זוכר " הוא אמר בחיוך, " אז במגרש.. אחת השיחות היותר טובות שהיו לי ".
" אז אל תרגיש שהפסדת משהו.. וחברה- אין לך שום בעיה למצוא אחת חדשה, פשוט אין ".
" את בטוחה בזה? " הוא שאל ונאנח אנחת רווחה. הגענו לתחנת האוטובוס.
" ב-100 אחוז " אמרתי בחיוך והשלט שמראה על כמה זמן יקח לאוטובוס להגיע הראה שהקו יגיע בעוד 3 דקות.
" תלך הביתה עכשיו? " שאלתי.
" כן אני כבר לא אלך לבית הספר.. ".
" אוקיי " אמרתי בחיוך.
" את יודעת מה יקרה איתך מחר? " הוא שאל.
" תלוי איך אני ארגיש בבוקר.. אני מקווה שאני ארגיש יותר טוב ".
" אני חושב שאת צריכה עוד כמה ימים לנוח בבית ".
" אבל רק התחילה השנה ואני ממש לא רוצה להפסיד הרבה חומר ".
" כן.. בסדר אבל את יכולה להשלים אותו בדקה ".
" אני אסתדר. הדבר האחרון שאתה צריך לעשות בחיים זה לדאוג לי " אמרתי לו בחיוך והאוטבוס הגיע לתחנה. אני וירדן עלינו עליו, הוא היה די ריק. מצאנו מקום לשבת, שנינו. העברנו את הנסיעה בשתיקה. ירדן ירד ארבע תחנות לפני התחנה שלי. הוא נתן לי חיבוק ולחש לי באוזן שאין עליי, שהוא מודה לי על הכל. נישקתי אותו בלחי ואמרתי לו שאם הוא צריך משהו, כל דבר, שיצלצל. הוא ירד בתחנה ואני המשכתי לשבת על הכיסא ונאנחתי. חייכתי לכמה רגעים, חיוך משחרר כזה. ירדתי בתחנה של הבית, הגעתי אליו, פתחתי את הדלת. לקחתי בגדים נקיים ופניתי למקלחת.
אחרי המקלחת שהייתה חמימה ונעימה, התיישבתי במיטה מתחת לפוך והתחלתי לקרוא את הסיפור של רועי. עוד עמוד ועוד עמוד, הסתקרנתי, התרגשתי, גם בכיתי קצת. הסיפור סיפר על נער קטן, שבועיים לפני הבר מצווה שלו, שהולך לחפש סוג של משמעות לחיים. הוא בורח מהבית, לוקח איתו תיק קטן, תיק בית ספר, ושם הוא הכניס את כל הדברים הכי חשובים לו. הוא עובר מחבר לחבר, בין בית לבית, מתוודא לאנשים שהוא חשב שהוא מכיר אבל מגלה כמה הוא בצעם לא מכיר אותם. הוא מוצא מקום מפלט בים, זה המקום שהכי מרגיע אותו. יום לפני הבר מצווה הוא חוזר הביתה. ההורים שלו בהתחלה צועקים עליו ואז הוא עומד ליד הדלת ומסתכל עליהם ואומר " לא יכולתי לעלות לתורה, או לקבל עליי את המשמעות שאני אחראי וגדול, בלי לדעת מי אני באמת. הייתי צריך כמה ימים לחקור את עצמי, את האופי שלי, את המשמעות לכך שאני בצעמי נולדתי. ומצאתי אותה ". הסיפור מסתיים בארוחת ערב של כל המשפחה. הילד מספר סיפורים ומהמסע שלו, הוא מרגיש כל כך טוב עם עצמו.
סיימתי את הסיפור ומחיתי דמעות קטנות. הסתכלתי על השעון, ראיתי שעברו 3 שעות. 3 שעות שבהן הייתי מרוכזת בדבר אחד, והשעות עברו בשנייה. שלחתי לרועי סמס וכתבתי בו: " התרגשתי. הצטמררתי. הבנתי. גיליתי דברים עלייך ויש לי את הזכות להיות חברה שלך ".