אחרי המוות- פרק 12

"אז עכשיו אחרי שהבהרנו את הנושא אפשר לנסוע מהחור הזה" אמר דילן, בעלת רגשות מפוצלים אני כבר לא יודעת אם זה לטובתי או לרעתי כל העניין הזה, אני מצטערת דילן אך לא אוכל לוותר על הריגת הרוצח אני מוכנה לעשות דברים גרועים יותר, אני כמהה להריגתו של הרוצח מאז אותו חלום, "כן" עניתי, מנסה שלא לשדר שום דאגה או מחשבות, אסור שהוא יחשוף אותי שוב, מה שהוא לא יידע לא יפגע בי. "את לא חושבת שההורים שלך יתעוררו, ויחפשו אותך?" שאל דילן, מרוב שאני כל כך עסוקה במטרה אני שוכחת את כל מי שמסביב, אבל עם כל האהבה להורים שלי אני לא חושבת שיש סיכוי כל שהוא שהם יתעוררו הם ישנים ממש חזק וחוץ מזה אמרתי להם שהכול טוב, "הם לא ישימו לב אל תדאג" אמרתי, הספקנו כבר להגיע לחניית ביתי. האוטו דמם, קולו של דילן הרעיד אותו בשקט "מלאני אני כל כך שמח שזה מאחורינו, אני אוהב אותך ואני תמיד יאהב" אמר, התקרבתי אליו עם גופי ונשקתי לו, טעם שפתיו כמו סם, ידעתי שעלי ללכת אז הכרחתי את גופי להתנתק מגופו. יצאתי מן הרכב, נכנסתי בשקט רב אל תוך הבית החלפתי לפיג'מה ניקיתי את פניי ונרדמתי.

עמדתי על במה והאורות נדלקו, התחלתי להילחץ ואז ראיתי את דילן שהשרה עלי רגע, לא שלטתי במה שגופי עושה, התחלתי לרקוד לא הבנתי מה אני עושה בעצמי, חיפשתי את דילן באזור כדי לקבל מעט ביטחון הוא נעלם ולצידי לפתע הופיע ג'וש, הוא אחז במותניי וסובב באוויר, מסתכלת אל תוך עיניו שגרמו לחשוב אך ורק על כריס הוא נצמד אל גופי והמשכנו לרקוד, "אני יודע טוב מאוד שאת צריכה את העזרה שלי" לחש לאוזני, שערותיי הסתמרו רציתי להכחיש אבל ידעתי שאני לא יכולה, "לא אני לא" שיקרתי, הוא סובב את גופי והצמיד אותי אליו בחזרה. "אני החולשה שלך מלאני" לחש לאוזני, ידעתי שהוא צודק לא משנה עד כמה הוא יהיה רע כלפי אני עדיין רואה את כריס אני בוהה בעיניו ואיני יכולה לשחרר מהרגשות האלה לעולם. "לא אתה לא" אמרתי והוספתי עוד שקר לערימת השקרים הלא קטנה שלי, "אני כן, אני כל כך דומה לא נכון מלאני? ואיך שגרמתי לך להרגיש את יכולה להכחיש כמה שאת רוצה את מכורה אלי, לכל חלק בי לאיך שאני נראה, לקול שלי, למראה שלי, לאישיות שלי" לחש לאוזני, המנגינה לא עוצרת, וגופי ממשיך לזוז ללא רשותי רק הפה שלי נשאר לרשותי, הוא כל כך צדק הייתי באמת מכורה לכל דבר, נכון הוא הכאיב לי אבל משהו מתי שאני איתו הוא כל כך קסמי, מיוחד, שונה, אני אוהבת את דילן אבל את ג'וש אני אוהבת בדרך אחרת, מתי שאני איתו זה כאילו נטרפה דעתי, אני משתטה אני לא אני אני מישהי אחרת, אבל הוא עדיין גורם לליבי לפעום במהירות מואצת, לנישמותי להפוך קטועות, לגופי לחוש עקצוצים מיוחדים. "צדקת, עדיין יש לי רגשות כלפייך" אמרתי בזמן שאנחנו ממשיכים לרקוד, הוא התנתק מגופי הסתכל עמוק לתוך עיני ולחש מילות אהבה, "אני אוהב אותך, יותר מהכל, את הירח השמש והכוכבים ואני רוצה שתדעי את זה, את גורמת לי להתרגש מתי שאת מגיעה שאני רואה אותך מרחוק זה אוכל אותי שאני לא יכול להיות לצדך אני רק רוצה לאהוב אותך ושאת תאהבי אותי, אני רק רוצה לגעת בך, לחבק אותך, לנשק אותך, להיות איתך" אין לי שמץ של מושג אבל מחשובותיי התערפלו, הוא נשק לשפתיי נשיקה כה חושנית מלאת אהבת, ליבי עמד להתפוצץ, הייתי מסוממת מטעם שפתיו, יכולתי להרגיש כל טיפת אהבה בנשיקתו, לא יכולתי לשלוט בגופי אבל הפה שלי היה ברשותי ובחרתי שלהסכים לנשיקתו, אני יודעת שזה כל כך לא בסדר, המוח אומר דבר אחד והלב אומר דבר אחד. "מלאני!" שמעתי שמישהו צועק את שמי, ניתקתי את עצמי מג'וש. זה היה דילן, הוא הסתובב והלך רצתי אחרי דילן ואיכשהו הצלחתי לתפוס אותו, "דילן חכה שנייה" אמרתי ואחזתי בידו, "מה, מה את רוצה ממני עכשיו?" אמר. "אני באמת שלא יודעת מה עובר עלי" אמרתי חסרת אונים, מנסה להבין את עצמי אך לא מצליחה. "אני לא יכול לסבול את זה יותר מלאני את שוברת לי את הלב כל פעם מחדש אני לא יכול יותר, נמאס לי כבר אני אוהב אותך ואני תמיד ייאהב אבל…אבל…איך אני יכול להמשיך שאת פוגעת בי פעם אחר פעם, אני לא יכול לשרוד עוד שיברון לב. מלאני, אני מצטער אבל אני לא יכול לסבול את זה יותר אני מעדיף לא להיות איתך מאשר להיות איתך ולדעת שאני לא מספיק טוב בשבילך" אמר דילן והלך, התיישבתי על המדרכה, גופי התקפל לא יכול לשאת את עזיבתו של דילן שנגרמה בגללי, זה כואב כל כך כואב.

השעון המעורר שלי, העיר אותי מסיוט הבלהות הזה שחלמתי, הוא היה כל כך מפחיד המחשבה הזאת שדילן יעזוב אותי ולא יחזור, היא כל כך מפחידה. התארגנתי לבית הספר ידעתי שעלי לחזור ללימודים בשלב כלשהו, אני לא יודעת איך אני אשרוד את שנת הלימודים עם כל החיסורים שלי. שטפתי את פניי, חייכתי לעצמי מול המראה מנסה למצוא אצלי מעט שפיות שאני יודעת שלא קיימת, התלבשתי אימצתי מעט מהסטייל של רוז האני האחרת, לבשתי חצאית עור גבוהה שהייתה זזה עם כל צעד קטן ושמתי חולצה תואמת נעלתי נעלי בובה שחורות, שמתי את הפאה, אני כבר לא יודעת מי אני רוז פרנקלין מישהי בת 19 עם עיניים ירוקות ושיר חום, או מלאני ילדה בת 16 עם שיער שחור ועיניים כחולות, עשיתי בייביליס, ויצאתי מן החדר ירדתי במדרגות וישבתי לאכול ארוחת בוקר. שמעתי נקישה על הדלת, קמתי לפתוח את הדלת, זה היה דילן. "בוקר טוב" אמר וחיבק אותי, "בוקר טוב" אמרתי וחייכתי. דילן הסתכל עליי, אני חושבת שהוא מעולם לא ראה אותי כך, חוץ מהפעם הקודמת ההיא, שאני חושבת ששנינו מעט מדחיקים. "הכל טוב דילן." אמרתי וצחקקתי, "כן הכול בסדר, את פשוט נראית ממש טוב" אמר, "תודה, גם אתה" אמרתי. "שנצא?" שאל, "כן" אמרתי, לקחתי את התיק שלי ויצאנו מן הבית. נכנסנו אל הרכב, כמו תמיד ידי על ידו, סופגת את חום גופו שמלהיט את דמי וגורם לי לאהוב אותו אפילו יותר. הגענו לבית הספר האצתי את דילן להיכנס לבניין כדי שלא אאלץ לראות את ג'וש, זה לא יעשה לי טוב אני פשוט יודעת את זה. הגענו לבניין במהירות מבלי לראות את ג'וש, "אני שנייה אחת הולכת לשירותים" אמרתי, נכנסתי לאחד מתאי השירותים, הוצאתי את הטלפון ושלחתי הודעה לג'וש.

'תפגוש אותי, היום בפארק בשעה 15:30'