יומניה של נערה משועממת – פרק 4

פרק 4
-למחרת אחר הצהריים-
"מיילס, למה את לא עונה?" שמעתי קול מוכר, הסתובבתי לכיוון השידה שליד שהמיטה שלי וראיתי את המספר של סופי על המסך… אתמול שמתי את הטלפון על מצב שבו כל מי שמתקשר אליי ישר עולה על שיחה כדי שאני לא אפספס שום דבר עד לטיסה, אז סופי התקשרה כבר לפני עשר דקות ועדיין לא ניתקה, אבל לא שמעתי את שמעתי את הטלפון כי ישנתי. "טופי! מה קורה, מותק. יואו, אני מזה מצטערת שלא עניתי לך, ישנתי פשוט…" היא נאנחה, כל הזמן הזה היא ניסתה להשיג אותי ולא הצליחה, ועד שהיא הצליחה היא שמעה שכל הזמן הזה ישנתי… איזה ביאוס היא בטח מרגישה עכשיו… "יואו, רק רציתי להיפרד ממך, הרי את הולכת לפגוש את לו – לו והבנים אז – בהצלחה לך, יפה שלי!" היא אמרה באושר, היא נשמעה כאילו זו היא שהולכת לפגוש את וואנדי, אבל זו אני ובכל זאת היא מתרגשת בשבילי כמו חברה אמתית. "כן… איזה חלום שמתגשם… אני כבר מתה שהטיסה תצא, למרות שנראה לי שאני אישן רוב הדרך…" אמרתי לה ושמעתי קול שקורא לי לבוא ולאכול ארוחת בוקר. "טוב, טופי, אני חייבת לזוז, אני אדבר איתך או בנסיעה לתל אביב או במטוס, אבל מבטיחה שאתקשר מתישהו… ביוש!" אמרתי לה, היא ניתקה את השיחה והלכתי לאכול עם המשפחה שלי, פעם אחרונה לחודש הקרוב…

-כעבור שעה וחצי-
אבא שלי החנה את האוטו שלו ושלושתנו ירדנו ממנו, אימא שלי סוחבת מזוודה אחת, אבא שלי את השנייה ואני את הכלוב שבו הייתה פולו ואת התיק הקטן שלה עם כל הדברים שהיא צריכה… "תגידי, במקרה שמת במזוודות שלך אבנים?" אבא שלי התלוצץ ושלחתי לו נשיקה באוויר. "אל תתלונן, תהנה, כי זאת הפעם האחרונה בחודש הקרוב שאתה הולך לראות אותי…" אמרתי לו ואני אימא צחקקנו. "מה אתן צוחקות? יש לי מזוודה שלמה מלאה באבנים לסחוב…" הוא אמר ושלושתנו התפקענו מצחוק. "כאילו שאצלי זה יותר טוב… אני סוחבת את המזוודה עם הבגדים ועם הנעליים, ולא תאמין, אבל ראיתי איך הבת שלך מצליחה לדחוף 4 זוגות של נעלי עקב ועוד 3 זוגות של כפכפים, נעלי ספורט ועוד לתוך המזוודה הזאת. אז אל תגיד כלום!" היא אמרה והוא שלח לה אותה נשיקה באוויר. הגענו למקום שממנו הייתה הכניסה למטוס, נפרדתי מאימא ואבא במשך כמה דקות, לקחתי את המזוודות (איך לקחתי את שלושתן בעצמי, עדיין אין לי מושג!) והלכתי לכיוון המטוס, עד שאחת הדיילות ראתה אותי ועזרה לי עם המזוודה של הבגדים שלי, עם התיק הקטן של פולו ואני המשכתי לסחוב את פולו ואת המזוודה השנייה. "תודה." אמרתי לה והיא חייכה אליי, היא כנראה לא יודעת לדבר עברית, אז היא לא יודעת מה אמרתי לה והיא גם לא יודעת להחזיר לי תשובה… "thank you!" אמרתי לה באנגלית והיא מיד אמרה לי "אין בעד מה", היא שמה את כל המזוודות שלי בתא מטען של המטוס ועליתי עם הכלוב של פולו למטוס והתיישבתי במקום שלי. "אני מצטערת שאני מפריעה לך, אבל מאיזה סוג הכלב שלך?" אישה בהירה שאלה אותי, היא ישבה מאחוריי והסתכלה על פולו. "קוראים לה פולו, והיא מזן &%$@%^$^… זה זן די נדיר." השבתי לה והיא חייכה אל פולו, פולו הוציאה לשון וחייכה בחזרה כמו שלימדתי אותה אל האישה. "וואו, אני יכולה ללטף אותה?" בעיקרון לא היה מותר לי להוציא את פולו מהכלוב, והרשו לי להעלות אותה רק בגלל שהיא צריכה שיאכילו אותה ויטפלו בה, והיא לא יכולה לשבת בתא המטען של המטוס במשך יום וחצי, אבל לא חשבתי שייגרם כזה נזק אם אני אתן לאישה ללטף אותה לשנייה… פתחתי את הכלוב שלה ואחזתי בבטנה בידי. הרגשתי את פרוות בטנה הנעימה וליטפתי את גבה בידי השנייה. האישה חיקתה את פעולתי וחייכה אליי. "נראה לי שכדאי לך להכניס אותה לכלוב לפני שהדיילת מגיעה לעשות בדיקה.." היא הציעה לי, הקשבתי לה והכנסתי את פולו לכלוב, לא לפני שליטפתי אותה פעם אחרונה וסגרתי את הכלוב.

-יום למחרת, בשעה 8:24 בבוקר (בישראל, בניו ג'רזי השעה הייתה 1:17 לפנות בוקר)-
ישבתי בכיסא שלי, נותנת לפולו לאכול מהאוכל שלה ואוכלת בעצמי. "סליחה, אני יכולה לפנות את הצלחת של הכלבה שלך?" אחת הדיילות שאלה אותי, הפעם היא הייתה ישראלית אז היא דיברה איתי עברית. "כן, היא כבר גמרה לאכול. למען האמת, גם אני." אמרתי לדיילת, היא לקחה את הצלחות שלי ושל פולו והחזרתי את פולו לתוך הכלוב לנוח, דקות אחדות לפני שהטיסה נגמרה. "המטוס נחת בשלום בנמל תעופה "אייר סטיירפס" (הפירוש של זה באנגלית זה "קווי אוויר", אם אני לא טועה…), אתם מוזמנים לקחת את חפציכם ולצאת מהמטוס אל נמל התעופה." הטייס קרא ברמקול, לקחתי את הכלוב של פולו, וירדתי מהמטוס. לקחתי את על 3 המזוודות שלי (שוב, עדיין לא הבנתי איך אני מצליחה לסחוב את כולן בו זמנית!) מתא המטען של המטוס וירדתי ממנו, היה לי נורא קשה לסחוב את כולן, אז התאמצתי מאוד, עד שנתקלתי בבחור עם כובע עור שחור, עם מצחיה מקדימה, משקפי שמש שחורות מונחות על עיניו ומכסות אותן והוא לבוש במעיל ארוך שמסתיר את בגדיו. "סליחה, לעזור לך עם המזוודות?" הוא שאל באנגלית רהוטה, הודיתי לו והוא עזר לי עם המזוודות שלי עד שהגעתי למדרכה, שלוש מונית צהובות עמדו בכניסה לנמל והעמסתי על אחת מהן את החפצים שלי. "תודה!" אמרתי לו באנגלית, הוא הוריד את הכובע בפניי, החזיר אותו לראשו והציץ מעבר למשקפיו השחורים כאפר, היו לו עיניים ירוקות – אפורות והוא חייך אליי והלך לדרכו בהמשך הרחוב. "תודה…" לחשתי בעברית, הוא כבר הספיק להתרחק אבל הוא עדיין שמע אותי והסתובב כדי לחייך אליי שוב. נכנסתי אל המונית, שילמתי לנהג 5$ וביקשתי ממנו להגיע לכתובת שגברת מרינלי רשמה לי שבה אני אמורה להיות עד הערב, עד הזמן שבו אני הולכת להופעה שלהם, משתגעת כמו דיירקשנית אמתית ואחרכך מראיינת אותם כאילו לא קרה כלום….

כשהגעתי לכתובת שגברת מרינלי רשמה לי, התברר לי שזאת מין אכסניה שבה אני אמורה לגור כל החודש הקרוב, ולמרות שאני אומרת "אכסניה", אני ממש לא מתכוונת לאחת רגילה, אלא מקום מפואר עם שיחים גזומים בצורות מיוחדות ויפות , המבנה עצמו היה ממש יפה ונוצץ באורות היפים והצבעוניים שבקעו ממנורות מתחילת הגובה של המבנה, נכנסתי למבואה, מיד מישהו בא ולקח ממני את כל המזוודות, הוא שאל איפה לשים אותן, והקראתי לו מה שהיה כתוב בנייר שגברת מרינלי שלחה לי. הוא העלה את המזוודות במעלית שמיועדת להן, לקחתי את המפתח לחדר שלי ועליתי אליו במעלית שמיועדת לאנשים (חחחחח מעלית למזוודות המצאתי את זה לגמרי…), המבנה היה בין 7 קומות ואני הייתי צריכה להגיע לקומה הרביעית, אז לקח לי קצת זמן…..

מתח! :)