ככה זה בחיים……פרק 5:)

*נקודת המבט של קולין*
ראתי את אליסון הולכת לבד במסדרון, הסתכלתי עלייה לרגע והסתובבתי בחזרה ללוקר שלי. היא הייתה נראית מובכת איכשהו….

אחרי בית הספר ראיתי אותה נפרדת מילדה אחת- קוראים לה שרה, 'היא בסדר לא מסוכנת'- ציינתה לעצמי. היא הלכה לבית שלה בצעדים איטיים, הלכתי אחרייה , במרחק בטוח ככה שהיא לא תשים אליי לב.
היא נכנסה לתוך בית מספר 23 וסגרה את הדלת. הקפתי את הבית ומצאתי את החלון שמשקיף לתוך סלון, הוא היה לגמרי פרחוני, באופן מבחיל כזה, אבל התרכזתי באליסון.
היא שמעה מוזיקה בקול רם והכינה פנקייקים, אבל באופן מפתיע היא לא הייתה נראית רגועה במיוחד, אני חושב שהיא הרגישה בנוכחות שלי- זה ממש לא טוב.
כשהיא סיימה לאכול ראיתי אותה נכנסת לשירותים, אז קפצתי דרך החלון לתוך הסלון ומיהרתי לחדר שלה בקומה השנייה. הוא היה פחות פרחוני משאר הביתי .
הוצאתי את המצלמה מהכיס והתקנתי אותה ליד הטלוויזיה שהייתה מונחת על השידה, היא הייתה כל כך קטנה שפשוט אין סיכוי שהיא תשים לב אלייה.
פתאום שמעתי את הצעדים שלה מחוץ לדלת.

*נקודת המבט של אליסון*
כשסיימתי לאכול עליתי לחדר שלי כדי להחליף בגדים, ניגשתי לארון והוצאתי זוג מכנסי ג'ינס קצרים וגופייה, התלבשתי וגם אספתי את השיער כי נהיה לי חם מהטיגון. יצאתי מהחדר והלכתי לראות טלוויזיה בסלון.

*נקודת המבט של קולין*
כשהיא נכנסה לחדר כבר לא הייתי שם. עכשיו אני תלוי מעדן החלון שלה . 'שתצא כבר מהחדר' חשבתי, כי הזרועות שלי התחילו להירדם,זאת הייתה הקומה השנייה אז לא הייתה לי פשוט אפשרות לקפוץ למטה. הייתי צריך להיכנס בחזרה. ואז שמעתי את הדלת נטרקת מאחוריה.
ירדתי לקומה הראשונה ויצאתי דרך החלון בחדר שבקומה הראשונה העבודה ככה שהיא לא תראה אותי.
הגעתי הבייתה והדלקתי את המחשב. חיפשתי את התדר של המצלמה שהתקנתי בחדר של אליסון, זה לקח כמה דקות עד שקיבלתי תמונה ברורה, אבל בסוף זה עבד. אליסון ישבה על המיטה שלה והכינה שיעורים, היא שמעה מוזיקה באוזניות ונשכה את קצה העיפרון שלה, היא הייתה נראית נינוחה. היא אספה את השיער בקוקו ככה שהפוני לא הסתיר לה את הפנים. 'היא יפה' חשבתי לעצמי ואז התעשטתי 'די קולין תתרכז,אתה לא יכולה להימשך אלייה', פתאום נזכרתי ביום הראשון שפגשתי אותה. היא ישבה בפארק שבשכונה וציירה, ראיתי שהיא בוכה, והלכתי לשאול אותה מה קרה…אבל היא התעצבנה עליי שאני דוחף את האף…., אני אוהב לפעמים להרגיש נורמאלי כשאני סתם מתחיל עם בנות מדי פעם, מי חשב שהיא תהפוך להיות חלק מהעבודה שלי..?

*נקודת המבט של אליסון*
קמתי בבוקר אמרתי בוקר טוב לדודה דומיניק והלכתי לבצפר.
זה היה היום השני שלי ואנשים כבר מצאו לעצמם דברים אחרים לרכל עליהם אז אף אחד כבר לא בחן אותי ודיבר עליי- ואני לא מתלוננת. נכנסתי לשיעור לשון, ישבתי ככה כמה דקות לפני ש השיעור התחיל ואז מישהו אמר אליי "היי” הסתובבתי זה היה קולין.
"היי" אמתי לו והוא התיישב לידי "לא איכפת לך שאני אשב לידך, אחרי הכל את חייבת לי על אתמול כשהראתי לך את הדרך לכיתה…” הוא אמר אליי וחייך חיוך כובש כזה
"איך שאתה רוצה..” עניתי לו משועממת
"אני עדייןלא יודע איך קוראים לך…” הוא התחיל
"אליסון" אמרתי לו והוא שוב חייך
"שם יפה" הוא אמר והשיעור התחיל

*נקודת המבט של קולין*
נכנסתי לשיעור לשון, ידעתי שגם לאליסון יש עכשיו שיעור לשון , כי פרצתי למחשב של המזכירות כדי לבדוק את המערכת שלה.
ראיתי אותה יושבת לבד עם המבט מושפל לשולחן.
"היי" אמרתי לה כשהתקרבתי
היא הרימה את המבט ואמרה "היי" התיישבתי לידה
"לא איכפת לך שאני אשב לידך, אחרי הכל את חייבת לי על אתמול כשהראתי לך את הדרך לכיתה…” אמרתי לה כדי לפתח שיחה.
"איך שאתה רוצה..” היא ענתה לי משועממת ואדישה כזאת.
"אני עדיין לא יודע איך קוראים לך" אמרתי למרות שאני יודע את השם שלה ועוד הבה יותר פשטים עלייה..
"אליסון" היא אמרה והסמיקה קצת
"שם יפה" אמרתי אפילו בלי לחשוב, אבל אז הבנתי שאני באמת אוהב את השם שלה.אולי בגלל שהוא שלה? חשבתי
במהלך השיעור המורה חילקה לנו דפים של דקדוק, אליסון ישבה עם הרגליים מקופלות על הכיסא ופתרה את דף העבודה, היא לא הקשיבה במיוחד להסברים של המורה אלא פשוט התקדמה בקצב שלה, כשהיא סיימה לפתור את הדף היא התחילה לצייר כל מיני צורות בשוליים, בהתחלה אלה היו סתם עיגולים וריבועים, אבל היא עשתה להם הצללות כאלה יפות והם היו נראים כאילו הם בתלת מימד, אחר כך היא גם כתבה את השם שלה וציירה עין
כזאת יפה עם ריסים ארוכים ומבט כזה ריק.
היא לא שמה לב שבחנתי אותה כל הזמן, ושמחתי כי פשוט לא יכולתי להפסיק, היא הייתה כל כך יפה, עם הפוני שנפל לה על המצח והסתבך לה קצת בריסים כל פעם שהיא מצמצה…. זה היה כמו הסרט הכי מעניין שראיתי בחיי, יכולתי פשוט לשבת ולבהות בה שעות בלי שהיא אפילו תשים אליי לב.

לפי מה שראיתי במערכת השעות שלה היא לא בחרה ללמוד אומנות, שאלתי את עצמי למה? אם היא כל כך טובה בזה…

*נקודת המבט ל אליסון*
זה היה שיעור משעמם, המורה חילקה לנו דפים, אז פתרתי את הדף שי בלי לשים לב יותר מדי למה שהיא אומרת, ואז כשסיימתי התחלתי לשרבט צורות בשולי הדף כמו שאני עושה תמיד כשמשעמם לי…
"את מציירת יפה" שמעתי את קולין לוחש אליי בטון ענייני כזה ולא בטון של מחמאה.
אבל אמרתי "תודה" בכל מקרה
"את לומדת אומנות?” הוא שאל אותי
"לא"עניתי בלי סיבוכים מיותרים
"למה?” הוא לא נראה כאילו זה באמת מעניין אותו, אבל הוא עדיין שאל.
"כי אני לא אוהבת כשאומרים לי מה לצייר, וזה בעיקרון מה שעושים שם" הסברתי לו
"אה" הוא ענה ואז לכל שארית השיעור שתקנו