אני מתה אך בכול זאת בחיים פרק שישי

עליתי לחדרי בקומה השניה
ונכנסתי אליו הכול היה כמו שזכרתי,
הקירות היו בצבע שוקולד עשיר,
והיו שני חלונות אחד פונה אל היער
והשני אל האגם, המיטה עמדה שם
כמו תמיד ונראתה חדשה כאילו לא ישנו בה מעולם
וזה כמעט נכון, מכוון שאני תמיד נהגתי לישון בחוץ
נניגשתי אל הארון וחיפשתי בגדים שיתאימו לי ,
מצאתי מכנס שחור וחולצה אפורה
אם כול נערה אחרת הייתה לבושה ככה, כבר היו
מטיפים לה ולעולם לא שוכחים לה את זה ,
אך לא לעולם לא מטיפים, הם מפחדים ממני פחד מוות,
הם תמיד מפחדים ממני, אני מניחה שזה משהו ביציבה
שלי או במראה שלי, אוף הגיע הזמן לזוז אם אני רוצה להגיע לשם
לפני רדת החשכה. לבשתי מגפיים כבדים, אשר יוכלו להועיל לי
והוספתי גם חרב אחת ארוכה, אשר קשרתי באלכסון על גבי.
יצאתי מהבית לא לפני שהשארתי פתק" אשוב בערב או מחר בבוקר,
אוהבת, מאדי" כתבתי. מעוזרות פה הן המשפחה שלי, אפשר להגיד שהן
גידלו אותי. יצאתי מהבית והסתכלתי עליו כאילו לעולם לא אראה אותו שוב
התחלתי ללכת דרומה אל עבר הבניין ההוא ונשם ללכת להחזיר את אנסטסיה
היא ממש לא תואהב את זה, חשבתי לעצמי ובנתיים הגעתי לבניין
נראה לי ששני המקומות קרובים יותר ממה שהייתי רוצה
הקפתי את הבניין בחיפוש אחר הדלת וכאשר מצאתי אותה
לא דפקתי עליה, אלה פשוט פתחתי אותה ומתברר שהיא מובילה
אל המטבח, הוא נראה הומה אבל היו בו רק שני אנשים
המשרתת ואישה מבוגרת יותר "ארלין, זאת הנערה ממקודם,
זאת שמתה וליבה המשיך לפעום" אמרה המשרתת לארלין
"אז את צריכה להיות נחמדה אליה יותר, אלה"אמרה ארלין
"תמשיכי בדרכך, חמודה. ארוחת הבוקר תכף תוגש" אמרה ארלין
בקול חמים "תודה" אמרתי וחיכתי אליה
"עוד מעט אצתרך להתמודד איתה " מילמלתי כאשר יצאתי מין
המטבח ומשם אל גרם מדרגות אשר מוביל מעלה
אפשר היה לשמוע ממקומי שהם כבר גילו שנעלמתי
"לאן היא יכלה ללכת?!?" שאלה קליאו בכעס
"אם בגלל שהיא נעלמה ולא אמרה
לנו איפה אנסטסיה תתפתח מלחמה אני אדאג להשמיד
אותה" אמר אלכסנדר "תירגע, ממזר, אני פה" אמרתי לו