שנאה בין שתי ממלכות פרק -2-

טוב, פרק שני..אני מקווה שתיהנו..

פרק -2-
"אלברט, מזוג לי עוד כוסית של יין," צעק המלך של אורניוס, אולף. מעל כל הרעש ששרר בחדר הגדול.
המשרת הצעיר התקרב לעבר המלך שנראה שיכור מכוסיות היין הרבות ששתה ושאל, "האם המלך רוצה משהו נוסף?"
המלך הסתכל על הנשים הרבות והיפיפיות שרקדו וקרקרו סביבו. הוא חייך בהנאה ואמר, "אולי עוד כרית לגבי הכואב, ותדאג שמי שתשים את הכרית תהיה הנערה הצעירה שם," אמר והצביע לעבר בחורה צעירה שרקדה בחינניות ליד אחד העמודים הגדולים.
"מיד, מלכי," אמר המשרת, הוא השתחווה קלות והלך להביא את כפי שהתבקש.
דלת החדר נפתחה ולתוך החדר נכנס בחור צעיר. הוא היה בסביבות גיל העשרים לחיו. הוא היה גבוה וחטוב. פניו נאות ומעט שזופות. שיער שחור קצוץ, עיניים חומות כהות, אף מעט נשרי אך נוטה להיות סולד, ושפתיים אדומות ובינוניות.
"שלום, דוד," אמר הנסיך הצעיר ומיהר להרחיק מעליו את הבנות הצעירות שהתקרבו אליו.
"שלום כריסוטפר, מה שלומך?"שאל המלך והסתכל על הנסיך הצעיר שהביט על הבחורות בזלזול.
"משעמם לי," אמר כריסטופר והתיישב על הספה הסמוכה.
אולף הסתכל על הנערות שעמדו סביבו ואמר בחיוך ציני, "תבחר לך נערה אחת מכל הבנות בחדר ולך להשתעשע איתה."
כריסטופר על הבנות שהסתכלו עליו בצפייה ואמר, "אני אוותר."
המלך גלגל בעיניו ואמר, "אולי תלך לקחת מיסים נוספים מתושבי אלביון. אכן תכננתי לשלוח את אחד השליחים כדי להודיע על העלאת המיסים אבל אין מה שיותר ישמח אותי לדעת שהכסף ימצא בידיו האמינות של אחייני."
כריסטופר הסתכל על דודו ואמר, "בסדר, אקח איתי מספר שומרים ונצא לדרך." ובמילים אלו הוא הסתובב ויצא מהחדר.
הוא צעד במהירות לעבר חדרו, להתארגן לקראת המסע. מעטים הפעמים שבהם יצא לעבר ממלכת אלביון ההרוסה.
כאשר נכנס לחדרו הוא הבחין במשרתות המציעות את מיטתו. הן הבחינו בו ומהרו לצאת מן החדר.
כריסטופר לקח את השק שכבר הספיקו המשרתות להכין לו והכניס לבפנים גם את אחת מחרבותיו. "אין לדעת במה נתקל בדרך," מלמל לעצמו בשקט.
הוא לקח איתו את השק וירד לעבר שערי הארמון. כבר בחוץ היה יכול להבחין בכרכרה הרתומה ומספר שומרים, לבושים במדי הממלכה.
"אני ארצה לקחת סוס, זאת תהיה נסיעה קצרה ואין בשביל מה לקחת את הכרכרה," אמר לאחד המשרתים שעמד בצד.
המשרת הנהן בראשו ומהר לעבר האורווה חוזר עם מספר סוסים. כריסטופר הבחין בין הסוסים בסוסתו. היא הייתה לבנה, טהורה. הוא חייך לעצמו כשנזכר שקיבל אותה כמתנת יום הולדת כשהיה בן אחת עשרה. הוא לקח את הסוסה הלבנה וליטף אותה קלות.
"האם אדוני רוצה שאשים את תיקו במקום בטוח?" שאל המשרת בנימוס.
כריסטופר הנהן בראשו ואמר, "אשמח אם הוא יהיה לצידי, לא הייתי רוצה שיאבד."
המשרת הנהן בראשו וכריסטופר הגיש את תיקו. המשרת לקח את התיק והניח אותו בצורה נוחה על אוכף הסוס.
המשרת קד ושאל, "דבר נוסף, אדוני?"
כריסטופר הנהן לאות לא והמשרת עזב את המקום. "אנחנו יכולים לעזוב, מי ייתן ונספיק לחזור הערב," אמר כריסטופר. הוא התיישב על הסוסה ופרץ בדהירה לעבר ממלכת אלביון ההרוסה.
"לכל, תושבי אלביון, לפי הוראת המלך, כל אזרח יחויב לשלם מס כפול החל מהתאריך של היום," אמר אחד השומרים בקול רם, מקריא מתוך הנייר, לאחר שסיים גלגל את הנייר.
מיד נשמע צעקות מחאה מכל עבר, "זה לא הגיוני," צעק איש זקן מהקהל. "אין לנו עוד כסף לשלם יותר," צעק אחר.
"הכסף הולך למען מטרה טובה—" התחיל אחד השומרים לומר, אך נקטע על אחד מנשות הכפר, "איזו מטרה טובה יכולה להיות חוץ מלגרום לנו לגווע ברעב?"
כריסטופר, שהיה עטוף בברדס כדי שיסתיר את פניו הקשיב לקולות הזועמים. לפתע הבחין בנערה צעירה, בסביבות השמונה עשרה לחייה, הוא לא היה יכול לראות את תווי פניה כיוון שהיה רחוק.
"אתם גנבים!" צעקה. "שודדים! פעם אחר פעם אתם באים כדי שנשלם לכם, אין לנו כסף! הילדים ברחובות הולכים רעבים וקפואים מקור בעוד שאתם יושבים בבתיכם ונהנים מאוכל מזין ומיטה חמה."
מכל עבר נשמע מלמולי הסכמה, השומר לא ידע מה לענות ולכן ניסה לצעוד לעבר הסוס, אך האנשים כתרו אותו פנימה ומנעו ממנו לצאת, צועקים עליו ומקללים.
כריסטופר ידע שהגיע זמנו, הוא התקרב לעבר האסיפה ואמר, "תעזבו אותו."
בן רגע כולם הסתובבו כדי לראות את הדובר, כשהבחינו בכריסטופר הם מהרו להתרחק ולהשתחוות ממלמלים סליחות רבות.
השומר מהר להתרחק מן המקום ולעמוד מאחורי הנסיך לשמירה.
"מי הייתה הבחורה שדיברה בכזה להט ושנאה?" שאלה כריסטופר בשקט, אך מספיק כדי שכל מי שעמד בסביבה ישמע.
במשך כמה שניות היה שקט עד שלפתע כריסטופר הבחין בתנועה קלה מהקהל, "את!" אמר לעבר הדמות שעמדה בגבו אליו.
מספר אנשים דחפו אותה קדימה לעברו והיא נפלה על הרצפה.
"הסתכלי עלי," ציווה.
הבחורה פנתה להביט בו וכריסטופר נסוג אחורה, מעט בהלם. היא הייתה יפיפייה. גוון עורה היה שנהב. תווי פניה היו חלקות ונאות. שיער שחור,שהיה אסוף בצמה פשוטה, עיניים ירוקות מהפנטות, אף מעט ישר, ושפתיים, "השפתיים האלה", חשב כריסטופר לעצמו. מלאות ואדומות.
היא הסתכלה עליו בשנאה והוא אמר, "יש לך עוד כמה דברים נגד המלוכה שעשתה כל כך הרבה בשבילך?"
היא שתקה והוא הנהן בראשו בהבנה, "כמו שחשבתי," אמר בשקט והסתובב כשכשמע אותה אומרת, "המלוכה לא עשתה דבר למעני, רק סבל היא גרמה לי."
הוא הסתובב בחדות, "היזהרי בדברייך, שפחה," הזהיר.
הנערה נעמדה ואמרה, מעט ברעד, "הממלכה לא עשתה למעני כלום! זוהי ממלכה של רוצחים!"
כריסטופר התקרב לעברה בכעס והרים את ידו להכות אותה, אך היא לא התגוננה ולא נבהלה, אלא עמדה מולו מסתכלת עליו בכעס.
במשך כמה שניות הם עמדו אחד מול השני, נועצים מבטים כעוסים עד שלבסוף אמר כריסטופר, "קחו אותה, ניתן למלך להחליט בעצמו מהו גזר דינה!"
"לא!" נשמע צעקה מהקהל וכעבור רגע כריסטופר הרגיש בזוג ידיים נכרכות סביב רגלו. הוא השפיל את מבטו וראה אישה מבוגרת מתחננת, "בבקשה, נסיכי, התעלם מדבריה, היא לא יודעת מה היא אומרת, בבקשה רחם עלינו!"
"סלקו אותה ממני!" אמר כריסטופר וניער את רגלו, אך האישה לא עזבה את רגלו, מתחננת שישמע לה. כעבור כמה שניות שבהם נאבקו השומרים באישה הזרה, היא עזבה את רגלו של הנסיך.
"למה, קס, למה?" שמע כריסטופר את האישה בוכה בצער מחבקת ילדה צעירה בסביבות גיל האחת עשרה.
הוא הסתכל על הבחורה, שלא אמרה דבר. פניה חסרות הבעה. גם כאשר לקחו אותה השומרים והעלו אותה על גב סוסתו היא לא אמרה דבר.
הוא התיישב על הסוסה ולחש לבחורה, "צעד לא נכון ותאמיני לי כל הממלכה שלך תשלם."
היא הסתכלה עליו אך לא ענתה, במקום היא כרכה את זרועותיה סביב מותניו. הוא דרבן את הסוס ופרץ בדהרה לעבר הארמון.