העולם גדול, ילד

ילד בוא וגע,
ראה את העולם,
הכר את האנשים שבו,
הכר את כולם.

ילד הכיר רגשות,
ראה בכל מקום אנשים שמחים,
שמע אותם צוחקים,
ראה אותם נהנים.

ילד עוצר וממשיך,
עובר למקום אחר,
אחרי שהכיר רק חצי מהעולם.

הוא נסע בדרכים,
טייל בשבילים,
היי, ילד, חכה!
את מסעך ככה אתה לא יכול לגמור.

הוא חזר באדישות,
אל העולם שהכיר,
אל כשדמעות כסופות מעיניו זלגו,
אמרו לו, "נו? אתה מבין?"

אש בוערת בכל מקום.
אנשים מתים.
אנשים חולים.
חיים חסרי כלום, בלי מים ומזון.
הם נמצאים ברחובות, יושנים על מזרונים קרועים.

פנים מקומטות,
עיניים שקועות בעור,
ידיים גרומות נשלחות אל התינוק.
צחוקו הטהור מוציא את הילד מקפאונו.

"איך אפשר?" שואל, לא מבין.
"האין זה קשה? איך זה אפשרי?"

חיוך קטן נשלח אליו,
חיוך מלא שמחה,
פנים זקנות נראו פתאום צעירות,
הוא הרגיש בושה.

"חשבתי שכל העולם כמו החלק שראיתי,
מלא חיים ושמחה.
אך עכשיו אני מבין שטעיתי,
טעיתי טעות מרה."

"אל תבכה ילד," אמר לפתע קול.
"אלו אומנם חיים קשים, ובקושי שורדים,
אך אנחנו עדיין חיים. עדיין מתחזקים.

"חשוב על התינוק," אמרה האישה,
"אשר אל העולם הזה גודל,
האין אתה חושב שזה אכזרי?
האין רחמייך צפים? "

ילד קרב בבושה,
על ראשה נושק נשיקה,
בברכת שלום והצלחה,
חוזר הוא בחזרה.

מחבקנו יוצרו,
בשתיקה נשארים,
כשמעל ראשיהם ציפורים נחים.

העולם גדול, ילד,
לכן ביקשתיך לראותו.
העולם גדול, ילד,
לכן נסה להבינו.