בין הצללים – פרק 2

ארץ חדשה, בית חדש, זהות חדשה. אני נמצאת בסונטנה. עיירה קטנה ונידחת בג'ורג'יה.
אני נכנסת אל הבית החדש שלי. קניתי אותו במחיר מגוחך ממש. לבן, גדול וריק.
בשבוע החולף אני צובעת את קירות הבית ומציירת עליהם. תמיד אהבתי אומנות. בחדר השינה שלי, על השידה שצמודה למיטתי, אני מניחה תמונה קטנה בה רואים אותי, בנשף מפואר, עומדת בצידי רחבת הריקודים המרשימה, לבושה בשמלה מפוארת ומבריקה מדי וצוחקת. מאחורי עומד בחור צעיר. הוא לבוש מקטורן מיושן ומביט בי בעיניים חמימות. על שפתיו צל של חיוך.
אני עוצמת את עיניי לרגע ומניחה לזיכרונות הנעימים לסחוף אותי אל העבר הרחוק. אני, אדריאן. אני מנידה בראשי בעצבות בלי לשים לב. חשבנו שנהיה יחד לנצח.
בעוד שבוע בלבד מתחילה השנה החדשה ואיתה מתחילים הלימודים. נרשמתי לתיכון האזור ובדעתי להתחזות לתלמידה מכיוון שבילדים לעולם לא חושדים.
אני כאן רק שבוע וכבר הספקתי ליזון מלא מעט חיות שמסתתרות ביער. הנשמה שלהן לא משביעה אותי לחלוטין, אך מספיקה לי כדי לשרוד.
אף על פי כן, אני מרגישה חולשה. ברור לי שאם הציידים יימצאו אותי לא אצליח להילחם בהם.
ליליות לא יכולות להביא ילדים בעולם, אך פיות כן. פה ושם הפיות משתובבות להן קצת ומפלרטטות עם בני אנוש. הילדים שנולדים להן הם לא בני אלמוות כמו פיות, אך גם לא חלשים וחסרי הגנה כמו בני האדם. הם חזקים יותר, בריאים יותר וחיים יותר זמן מבני אדם רגילים. הפיות מגייסות אותם להילחם והם רודפים אחרינו וצדים אותנו. ציידים. ההשפעה שלנו עליהם חלשה יותר, מכיוון שהם חצי פיות ועל פיות אין לנו ולכוחות שלנו השפעה כלל.
בדרך כלל הפיות דואגות להציב צייד בכל עיר וארץ בעולם, כדי לשמור ולהגן על בני האדם שחיים שם. אך בעיירה קטנה כמו סונטנה, יש סיכוי שלא הציבו צייד.
בחדשות המקומיות מתחילים להצביע על תקיפות החיות שמתרחשות ביער לאחרונה. ציירתי על יד הארנב האחרון שהרגתי טביעת כף רגל של נמר. אני חושבת שזה יעשה את העבודה ויוריד אותם מהעניין.
אני חיה מיום ליום לפחד, תוהה אם אלו חיים שכדאי לחיות.
מחר מתחילים הלימודים בתיכון.