שנאה בין שתי ממלכות פרק -1-

איו לי שמץ של מושג למה אני עושה את זה, יכול להיות שאני אתחרט על זה בבוקר, אבל אני עושה את זה.
כבר העלתי את הסיפור לאתר פעם אחת והפסקתי כי לא היה לי זמן להמשיך אותו..
ועכשיו שיש לי יחסית.. אפילו לא חצי פרקים אני מתחילה מחדש..
אז..אני מקווה שתאהבו ו..זהו.. (זה היה מוזר..)

הקדמה
לפני שנים רבות, חיו בשלווה ושלום שתי ממלכות מפוארות, אלביון ואורניוס. אלביון הייתה ממלכה קטנה שחיה במרחק קצר ממלכת אורניוס שהייתה ממלכה גדולה.
המלך של ממלכת אורניוס היה מלך אהוב על נתיניו וכולם כיבדו אותו. לאחר מותו עלה אחיינו לשלטונו, כי למלך אורניוס, המלך ג'ורג' לא היו ילדים.
אנטוניו, אחיינו, לא היה כמו דודו, המלך ג'ורג' שוחר השלום. וכשעלה אנטוניו לשלטון הוא פרץ במלחמה נגד ממלכת אלביון.
משפחת המלוכה, משפחת אנדריוס, לא יכלה לעשות דבר בנידון כיון שלא היה להם את הכח והעוצמה נגד ממלכת ארניוס והם החליטו לברוח.
אך אנטוניו, מלך אורניוס תפס אותם ושחט אותם, עד שלא נשאר זכר לממלכת אלביון, מלבד הבת הקטנה שהספיקה לברוח עם משרת שהבריח אותה החוצה.
שנים חיפשו אחר הנסיכה הקטנה שנעלמה, גם לאחר פטירתו של אנטוניו. אך לא היה זכר לילדה, כאילו האדמה בלעה אותה. ולאחר שנים של מאמץ החיפושים פסקו, כולם היו בטוחים שהילדה לא שרדה ומתה…

פרק -1-
הנערה הצעירה הסתכלה סביבה, כאשר ראתה את הרוכל עסוק בסחורתו ואין אף אחד שמסתכל עליה, לקחה את התפוח האדום שעמד על הדוכן והכניסה אותו לתוך השק הבלוי שהיה על כתפיה.
הרוכל הסתובב וצעק לעברה, "התרחקי מכאן, אם אין לך כסף, לכי מכאן."
הנערה חייכה חיוך מתוק והסתובבה כשלפתע נתקלה במשהו, היא כמעט מעדה, אך נאחזה בדוכן כדי לייצב את עצמה.
היא הסתכלה על הבחורה שהסתכלה עליה בסבר פנים חמור, היא הייתה גבוה ויפה. שיער שחור חלק, פנים חלקות ונקיות, עיניים כחולות עמוקות, אף סולד ושפתיים אדומות מושלמות. "סליחה," מלמלה הנערה בשקט.
"מי זאת אם לא קסנדרה," אמרה מליסה בלגלוג, משחקת מעט בשיערה השחור והחלק שהיה אסוף ומעוצב לפי האופנה האחרונה, עם מעט תלתלים שנפלו ברכות על עורפה החלק. חברותיה מאחור, אביגייל וגוון צחקקו ברשעות.
"אלביונית מסריחה." אמרה והסתכלה על קסנדרה כאלו היא חרק מגעיל במיוחד.
קסנדרה הסתכלה על מליסה בתיעוב אך שתקה, היא ידעה שאם היא תענה, הבחורה תמצא איך לנקום בה בדרך כואבת ומייסרת.
"אין לך מה להגיד?" שאלה מליסה. היא הבחינה בתיק של קסנדרה ואמרה, "מה גנבת הפעם?"
"לא גנבתי גלום," אמרה קסנדרה במהירות.
"עוד נראה לגבי זה," אמרה מליסה וחטפה את התיק מידה של קסנדרה, מליסה שפכה את תכולת התיק על הרצפה והבחינה בתפוח האדום. מליסה הסתכלה על קסנדרה בחיוך מרושע ופנתה לעבר הרוכל בחיוך מתוק, "אדוני?"
הרוכל פנה להביט במליסה ושאל, "איך אני יכול לעזור לך גברתי?"
"אני חושבת שזה שייך לך, הגנבת הזאת לקחה את זה מתחת לאף שלך בלי רשותך," אמרה מליסה והחזירה את התפוח לרוכל.
הרוכל חייך, חושף שיניים מעט רקובות והוא אמר, "תודה לך, גברתי." הוא פנה להביט בקסנדרה ואמר, "ואת, שאני לא אתפוס אותך ליד הדוכן שלי יותר."
מליסה הסתכלה על קסנדרה במבט אחרון של גועל והלכה משם ביחד עם חברותיה. קסנדרה אספה את חפציה המועטים שנפלו על הרצפה וצעדה לכיוון ביתה.
היא הצטערה שלא הצליחה לקחת את התפוח הקטן, היא מאד רצתה להביא לאחותה הקטנה, מלודי וסבתא אליזבת את התפוח, כבר עבר המון זמן מאד שהן אכלו משהו. ולמרות שהתפוח לא היה משביע אותם כלל, הן לפחות היו זוכות לאכול משהו.
קסנדרה צעדה לאיטה בשוק, מסתכלת סביבה על הדוכנים המלאים לעייפה ותהתה מה היה קורה אם היא היה לה כסף, איך היא ומשפחתה הקטנה היו יכולים להתענג על ארוחת טעימה ומזינה, אך כמובן זה היה בחלומות.
"הי, קס," שמעה קסנדרה את קולה של חברתה הטובה ביותר, אן. היא הסתובבה ומצאה את עצמה חבוקה בין זרועותיה של חברתה.
"הי," אמרה קסנדרה וחייכה חיוך רחב. אן וקסנדרה היו חברות טובות עוד מגיל קטן. משפחתה של אן גרה בקרבה למשפחתה של קסנדרה.
"נו, מצאת משהו לאכול?" שאלה אן.
קסנדרה הסתכלה על אן שחייכה חיוך רחב ואמרה, "לא, מה איתך?"
אן לא הפסיקה לחייך ואמרה, "אני כן."
קסנדרה פתחה זוג עיניים גדולות ושאלה, "איך..?"
"השתמשתי בכישורים הנשיים שלי," אמרה אן והצביעה על חזה הגדול. "כל מה שהייתי צריכה לעשות זה לחייך חיוך מתוק, להתכופף קצת והאוכל היה בידי."
קסנדרה הסתכלה על חברתה ולא יכלה שלא לחייך, אן הייתה ילדה יפיפייה. פנים נאות ובהירות. שיער בלונדיני חלק, עיניים כחולות עמוקות, אף סולד ושפתיים אדומות ועבות.
השמלה שלבשה נצמדה בצורה מושלמת לכל המקומות הנכונים והבליטו את גופה החטוב, ואת קימוריה המלאים.
"אם את היית משקיעה קצת יותר בעצמך, היית נראית מושלם," אמרה אן והסתכלה על חברתה.
קסנדרה חייכה ושאלה בציניות, "את מתכוונת שאם הייתי משקיעה בלבוש יותר חושפני הייתי מקבלת יותר אוכל?"
אן הסתכלה עליה בכעס מזויף ואמרה, "הלבוש הזה דואג לי להיות שבעה."
"כרצונך," מלמלה קסנדרה ושאלה, "את מצטרפת אלי הביתה?"
אן הנהנה בראשה והן צעדו יחדיו לעבר הבית. כאשר הגיעו לאזור הבית שלהם, הן נהיו שקטות.
אן וקסנדרה גרו באזור מסוכן, פורעי חוק ושודדים תמיד הסתובבו באזורם ולכן אן וקסנדרה השתדלו למעט להסתובב בשעה מאוחרת.
אן תפסה את ידה של קסנדרה ולחצה אותה בכוח. קסנדרה הסתכלה על אן שנראתה מפוחדת וחיזקה את אחיזתה בחברתה.
הן צעדו בזריזות שלפתע שמעו קול מאחוריהם, "עצרו, עכשיו ומיד."
אן קפאה על מקומה ואילצה את קסנדרה שלחצה את ידה לעצור במקומה. קסנדרה הסתובבה והבחינה בנער בערך בגיל העשרים לחייו. היא הכירה את הנער, שמו היה אלפרד.
אלפרד היה נער אשפתות ותמיד הסתובב עם חבורת נערים הגדולה ממנו בגילו.
"מה אתה רוצה?" שאלה קסנדרה בגסות.
אלפרד הסתכל על קסנדרה וחייך חיוך מלא רוע. הוא היה נער מכוער ומגודל. שיער שחור קצוץ, פנים מחוצ'קנות, עיניים חומות שחורות, אף שבור, מזכרת מקטטת רחוב שהיה שותף בה, ושפתיים אדומות, דקות.
הוא עשה כמה צעדים לעברם ופנה לאן, "שמעתי שהצלחת להשיג אוכל למשפחתך."
קסנדרה הסתכלה על אן שנראתה מפוחדת ואמרה, "אז מה אם היא הצליחה להשיג לעצמה אוכל, תעזוב אותה."
אלפרד שרק שריקה ארוכה וכעבור שנייה קסנדרה הבחינה במספר נערים שהגיחו מאחורי העמודים, שורקים ומחייכים ברשעות.
"היום, יהיה לנו מה לאכול," צעק אלפרד וצחק ברשעות. הוא הסתכל על אן ואמר, "ואחרי זה יהיה לנו קינוח."
הבנים צחקו ברשעות וקסנדרה שהעיפה מבט באן יכלה לראות שהיא על סף עילפון.
היא הסתכלה על אלפרד שעשה את דרכו ביחד עם הבחורים לעברן.
"לא כל עוד אני כאן," מלמלה קסנדרה בשקט ושלפה במהירות מתוך תיקה שתי סכינים ארוכים.
הבחורים שהבחינו בסכינים נעצרו לרגע, אך כשראו שאלפרד מתעלם מהם המשיכו להתקרב.
קסנדרה הבחינה בבחורים שכבר היו קרובים אליה ותקפה, קסנדרה הייתה מיומנת בסכינים שהיו שלה עוד מרגע היוולדה. היא קיבלה אותם מסבא רגעים ספורים לפני שנפטר, הוא זה שלימד אותה את אומנות הסכינים. קסנדרה הכתה בכוח ובמהירות, נזהרת שלא לפצוע מידי את הבחורים, עד שהבחינה שכולם נפלו על הרצפה, מעולפים. היא קירבה את הסכינים לעבר גרונו של אלפרד ולחשה בזעם, "תעז לאיים עלינו עוד פעם אחת ואני לא אהיה רחמנית כמו עכשיו." אלפרד וקסנדרה העיפו מבט בבחורים המעולפים ואמרה, "פעם הבאה, אני אהרוג אותך."
אלפרד הנהן בראשו וברח משם. קסנדרה החזירה את הסכינים חזרה לתיקה והסתובבה לעבר אן שנראתה המומה.
"מי את?" שאלה אן בחוסר אמון.
"שמי קסנדרה אליזבת טרנר, ואני החברה שלך שתגן עליי מפני גברים טיפשים ש—"
אבל היא לא הספיקה לסיים את המשפט והיא מצאה את עצמה חבוקה בין זרועותיה של אן.
"זה בסדר, אן, זה בסדר," מלמלה קסנדרה בשקט וחיבקה את חברתה. הם עמדו שם זמן רב עד שהם התנתקו וצעדו לעבר ביתה של קסנדרה.