אין חוקים באהבה פרק 8

קמתי בבוקר מהשעון המעורר הנורא, ראיתי שהשעה 6:30. אעאע למה לימודים צריכים להתחיל כל כך מוקדם?! ולמה החופש נגמר כל כך מהר???
קמתי לאט מהמיטה ונכנסתי לכיוון האמבטיה. ציחצחתי שיניים, שטפתי פנים וסירקתי את כל הקשרים שהיו לי בשיער הבלונדי הארוך שלי שחלק רק בזכות המסרק המכאיב שלי. התכוונתי לצאת ובדיוק נתקלתי בג'ייק שעמד מולי ועשה לי התקפת לב.
"פאק ג'ייק הבהלת אותי!" אמרתי בריפלקס מהבהלה כשהוצאתי נשיפה גדולה.
הוא רק צחקק וגם זה בקושי, בכל זאת 6:30 בבוקר.. לאף אחד אין כוח לצחוק בשעה כזאת.

"מצטער אלה, צריכה הסעה?" הוא שאל ועוד נשאר מחויך ממקודם. אנחנו תמיד נוסעים ביחד ללימודים במכונית שלו אבל כל בוקר הוא טורח לשאול אותי אם אני צריכה הסעה.. כאילו שיום אחד אני אסרב ואלך ברגל… הוא היה שונה מאתמול… אתמול בלילה הוא בכלל לא רצה לראות אותי ופתאום היום הוא נראה כמו אח אוהב… טוב על מה אני אתלונן בדיוק

"כן.. כרגיל.. אני אהיה מוכנה בעוד 15 דקות" אמרתי והלכתי לחדר שלי. יכולתי לשמוע אותו צועק לי לפני שנכנסתי לחדר "תהפכי את זה ל 10!" אבל אני התעלמתי וסגרתי את הדלת.
לבשתי T-shirt לבנה, שורט כהה גבוה קרוע ואולסטאר בורדו – השילוב האהוב עלי בבגדים לבית הספר. זה פשוט אבל יפה ואי אפשר להגזים בלבוש לבית הספר יותר מדי.

"קדימה אלה!" שמעתי את ג'ייק צועק לי מלמטה. לקחתי את התיק השחור שלי ויצאתי מהחדר. ירדתי במהירות במדרגות. ג'ייק לא היה שם אז כבר ציפיתי שהוא יהיה במכונית. סגרתי את דלת הכניסה שהייתה מאחורי כשיצאתי ונכנסתי למכונית במושב האחורי. ג'ייק ישב במושב הנהג ולידו ליאם. הוא תמיד נוסע איתנו כל בוקר מאז שלג'ייק יש רשיון. גם לליאם יש אבל הרבה יותר נחמד לנסוע עם החבר הכי טוב שלך לבצפר כל בוקר. לא אמרתי לו בוקר טוב או נתתי לו חיבוק או נשיקה, ידעתי שג'ייק לא הכי מתלהב מהרעיון שליאם איתי עכשיו, והוא היה נחמד אלי בבוקר שלא רציתי להרוס את זה.

"חגורים כולם?" ג'ייק שאל תוך כדי שחגר את עצמו. אני וליאם עשינו אותו דבר מיד אחריו. ג'ייק התניע את המכונית והתחיל לנוסע. הסתכלתי על ליאם דרך המראה והופתעתי לראות שהוא הסתכל עלי.
הוא הרים גבה וחייך אלי. החיוך שלי הימם אותי והסמקתי ישר במקום. אני חושבת שהוא הבין שלא כדאי שנעשה סצנה ליד ג'ייק.
ג'ייק החנה את המכונית בחניה של בית הספר, הורדנו חגורות ויצאנו מהמכונית.

"היי אלה!" שמעתי את מריסה צועקת לי ומתקרבת לכיווני.

"מריסה, היי… שיט כבר מתחיל השיעור?" שאלתי אותה תוך כדי החיבוק שהיה לנו.

"היי" היא חייכה לליאם וג'ייק והמשיכה ישר אחר כך לדבר איתי. "כן בדיוק עכשיו, קדימה בואי נלך" היא תפסה לי ביד ובדיוק ליאם וג'ייק נופפו לשתינו לשלום. ניפגשנו עם זאק ונכנסנו לשיעור הראשון.
אנחנו כמו שלישיה, אנחנו תמיד מוולים ביחד. אני כל כך אוהבת אותם, החברים שלי המדהימים. באמת שלא הייתי יודעת מה הייתי עושה בלעדיהם.
התיישבנו בכיתה, ממולי ישבה מריסה, ליידי אנט, ילדה משיעורי ביולוגיה שלנו, היא הילדה הכי חכמה הכיתה והיא משקיעה את כל החיים שלה בלימודים. ומהצד השני שלי ישב זאק.
רציתי לספר למריסה עלי ועל ליאם. לא יכולתי לחכות עד סוף השיעור.
"פססט.. מריסה" נשענתי קדימה וניסיתי ללחוש לה. כל פעם שניסיתי לעשות את זה המורה העיר לי וישר נאלצתי לשתוק… אוקיי אני פשוט יספר לה בארוחת הצהוריים….
צליל להפסקה נשמע וישר כולם כמו מהמקומות ואירגנו את הדברים שלהם בתוך התיק.

"אתם באים לקפיטריה?" מריסה שאלה אותנו.

"כן.. זאק אתה בא?" שאלתי אותו.

"לא.. מצטער בנות אני צריך לטפל באיזה עניין עם מייק… שכחנו להביא את העבודה להגשה היום… נצטרך למצוא פתרון. אני אמצא אותכן כבר יותר מאוחר" מייק הוא החבר הכי טוב של זאק. נראה טוב, יצאתי איתו פעם אחת בגלל זאק, אבל לא שמרנו על קשר מאז.. לא נראה לי שהוא כל כך בקטע של בנות. אבל אסור לשפוט סתם רק על פי מראה.
מריסה ואני הלכנו לקיפטריה, לקחנו אוכל והתיישבנו בשלוחן הקבוע שלנו.

"אז… תקשיבי מריסה" אמרתי לה וניסיתי לקבל את תצומת הלב שלה.

"מה?" היא הייתה מבולבלת. הלחתי לספר לה הכל, על ועל ליאם, על השיחה ועל טיילור, ניסיתי לשים לב שאף אחד לא מקשיב לנו מסביב.

"ידעתי שזה לא סתם שמועות! אואואוואואאוווווו זה כזה חמוד. אתם נשמעים כל כך חמודים ביחד. ידעתי שמיד תהפכו לזוג הבולט של התיכון" היא אמרה והמשיכה לאכול מהאכול שלה כאילו לא חידשתי לה שום דבר. שמועות ?? הזוג הבולט של בית הספר…? לא הבנתי כלום מהשיחה שהייתה לי ולמריסה.

"רגע… כבר ידעת?" שאלתי מבולבלת.

"ברור שידעתי.. כל התיכון יודע" היא אמרה ועדיין לא הייתה מופתעת כמו שאני הייתי עכשיו. כולם יודעים?? זה אומר שגם.. שגם… שגם היא יודעת.

"רגע… זה אומר שטיילור יודעת??" שאלתי בלחץ. הרגשתי מטומטת מזה שניסיתי לספר למריסה הכל בהתחלה בהתלהבות ובלי שאף אחד ישמע שממילא כבר כולם יודעים.

"אממהממ.." היא הנהנה ושתתה מהמיץ שלה. נראתי כל כך מודאגת ורק ניסיתי לחשוב על מה אני עומדת לעשות עכשיו, לברוח מטיילור כל החיים שלי… מה עושים עכשיו?
מריסה הסתכלה עלי וגילגלה עיניים. היא סיימה לבלוע את המיץ שהיה לה בפה.
"תקשיבי אלה… זאת רק טיילור.. אין לך ממה להיות בלחץ. וחוץ מזה יש לך את ליאם. איך את יכולה לפחד כשיש לך את ליאם?? … הכל בסדר אלה רק תתחילי להרגע" היא ניסתה להרגיע אותי.
גם ככה טיילור שונאת אותי, עכשיו היא תרצה לחנוק אותי אם היא תוכל…
כבר לא היה לי תאבון. נעמדתי מהשולחן וראיתי שמריסה מחייכת ולא הבנתי ממה היא כל כך מאושרת. פתאום הרגשתי מישהו מחבק אותי מאחור, ישר הבחנתי שזה ליאם, מחייך אלי ומחבק אותי.

"אפשר לגנוב לך אותה לשנייה?" ליאם שאל את מריסה והיא רק חייכה והנהנה.
תוך כדי שהוא חיבק אותי ככה מאחור הוא גרר אותי למתחם הלוקרים שהיה בקומה הראשונה, קצת נילחצתי להיות שם בהתחלה כי זה המקום של השכבה הבוגרת, וילדות של השכבה הקטנה יותר לא אמורות להסתובב שם.. ככה זה הולך! אבל ידעתי שליאם איתי אז זה נחשב בסדר… נראלי….
הוא הצמיד אותי על הלוקרים ונשען קדימה אלי. יד אחת שלו נשענה על הלוקרים ליד הראש שלי והיד השנייה שלו על המותניים שלי קירבו אותי אליו. לא יכולתי להפסיק לחייך בגלל הגומות שלו שגרמו לי להסמיק כשהוא חייך גם. היידים שלי התלפפו לו סביב הצוואר ולא יכולתי להפסיק להסמיק אליו. ליאם פשוט מקסים. תמיד, לכולם… הוא תמיד נחמד לכולם ואין מישהו שלא מתאהב בו ישר. הוא כל כך ילד טוב ואני לא מאמינה איך לא חשבתי עליו בצורה שאני חושבת עליו היום עד עכשיו. הוא פשוט מושלם, איך לא ראיתי את זה……?

"אני היחידה שלא ידעה מזה שאנחנו ה- זוג של בית הספר?" אמרתי וחייכתי.

"תמיד היית לא מעודכנת.. מה את מתפלאה פתאום?" הוא אמר בצחוק, חייך חיוך גדול והרים גבה. פאק הוא כל כך סקסי כשהוא עושה את זה!@$#. היינו כל כך קרובים אחד לשנייה ולא יכולתי שלא להתעלף מהריח המדהים שהיה לו, והקירבה הזאת שעשתה לי צמרמורת.
הוא נשען קדימה אלי ונישק אותי, השפתיים הרכות שלו ונגעו בשלי ועשו לי צמרמורת, הרגשתי את היד שלו על המותן שלי שגרמה לי לרצות להיות קרובה אליו יותר.
נפרדנו מהנשיקה והרגשתי את שתי היידים שלו על המותניים שלי. הוא התסכל עלי וחייך ואני פשוט לא יכולתי להפסיק להסמיק ולחייך לידו כל הזמן, לפעמים זה אפילו כאב.

"ליאם אנחנו יכולים לדבר לרגע?" שמעתי קול מאחורי מדבר, הסתובבתי במהירות לראות מי זה וכמעט קיבלתי התקף לב.. זאת הייתה טיילור הרגשתי כאילו החיים שלי עומדים להגימר עכשיו בגלל שהלב שלי עומד לצאת מהמקום מרוב שהוא דפק חזק כל כך.. בהתחלה חשבתי שאני בכלל לא מפחדת ממנה, אבל עכשיו כשראיתי אותה מולי, גובה, שזופה .. הרגשתי כל כך מאוימת, קפאתי במקום ולא יכולתי לדבר או לזוז. ניסיתי להתרחק מליאם כדי שהיא לא תראה שהוא מחבק אותי, זה היה הכי לא מתאים עכשיו שהיא תראה אותנו מתחבקים.

"לא עכשיו טיילור" ליאם אמר בלי סבלנות ובשנייה שניסיתי להתרחק ממנו הוא קירב אותי קרוב אליו והיידים שלו לחצו לי על המותניים ולא נתנו לי לזוז ממנו. זה הרגיש נעים וטוב שהוא חיבק אותי ככה קרוב אליו, והריח שלו המיס אותי. אבל פחדתי להיות ככה איתו ליד טיילור, פשוט כל כך נילחצתי.

"בבקשה ליאם.. זה ייקח רק שנייה, בהבטחה" היא אמרה מאופקת, לא הסתכלה עלי לשנייה למרות שהמבט שלי היה עלייה כל הזמן הזה.

שמעתי את ליאם לוקח הנחה עמוקה, הוא תמיד עושה את זה כשהוא עצבני ומנסה לחשוב ולהרגע.
"זה ייקח רק שנייה בייב.. אני מבטיח" הוא אמר לי בשקט וניסה לחייך. הוא נתן לי נשיקה רכה על השפתיים והלך איתה לכיוון אחת הכיתות הריקות שהיו מול הלוקרים.
ההצצתי להם דרך החלון הבהיר שהיה על דלת הכיתה. לא שמעתי כלום אבל יכולתי לראות אותם, היה נראה כאילו הם סתם מדברים, אבל פתאום ליאם התחיל להראות עצבני ומיואש. ראיתי את זה בעיינים שלו, הוא נלחץ והתעצבן.. אבל.. על מה? ראיתי בהבעת פנים שלו ובתנועות שלו כמה שהוא רצה להרוג אותה עכשיו, אבל כמובן שליאם לעולם לא יעשה משהו רע למישהו, הוא פשוט בנאדם טוב מדי.
טיילור פתאום יצאה מהדלת, היא נראתה מרוצה. הסתכלתי עליה והיא דפקה לי מבט מאיים והלכה משם. ראיתי שליאם עוד היה בכיתה נשען על איזה שולחן ומסתכל על הריצפה.

"ליאם… מה קרה?" שאלתי בשקט תוך כדי שהתקרבתי אליו.
הוא זז מהשלוחן והתקרב אלי, החזיק לי בפנים בעדינות והסתכל לי לתוך העיינים, לא יכולתי שלהפסיק לבהות בהן, נוצצות וירוקות כמו שמעולם לא ראיתי צבע כזה.

"תקשיבי אלה, אני צריך ללכת הביתה עכשיו, אבל אני מבטיח לך שהכל בסדר" הוא אמר בשקט ולא הפסיק לסדר לי את השיער למאחורי האוזן.

"מה היא אמרה לך?" התעלממתי ממנו מרוב שהייתי כל כך מסוקרנת. הייתי חייבת לדעת מה הלחיץ אותו כל כך. ראיתי כמה שהוא דאג, כמה שהוא היה לחוץ ופשוט הסקרנות והתסכול לא עזבו אותי.

"אלה! תקשיבי לי.. כל מה שאני רוצה שתזכרי זה שאני אוהב אותך, אני אוהב אותך כל כך שלפעמים זה ממש כואב, אני מרגיש את זה צורב לי בלב מרוב שאני אוהב אותך! אני רוצה שתזכרי שאני אף פעם לא אפסיק לאהוב אותך, אף פעם! הבנת??" הוא שאל בלחץ… המילים שלו עשו לי צמרמורת… מה?? מה זה הדרמטיות הזאת עכשיו… מה לאזעזל טיילור אמרה לו?!
הרגשתי כאילו משהו רע הולך לקרות, מרוב הלחץ לא העזתי לומר כלום ולא זזתי.

"אלה?? הבנת??" הוא שאל והיה נראה כאילו הוא מיהר לאנשיהו והיה לחוץ שאני רק אענה על השאלה. הנהנתי בשקט והוא הסתכל עלי לכמה דקות, כאילו חשב. ראיתי את הלחץ שלו והרג אותי מבפנים לא לדעת על מה.
הוא תפס לי במותניים וקירב אותי אליו כל כך צמוד שלא היה מקום לנשום ביננו, הוא נשען קדימה אלי ונישק אותי כאילו הוא לא הולך לנשק אותי לעולם. הנשיקה הייתה כל כך נעימה שהרגשתי שאני נמסה לו להתעלף מהריח המדהים שהיה לו, והקירבה הזאת שעשתה לי צמרמורת.
הוא נשען קדימה אלי ונישק אותי, השפתיים הרכות שלו ונגעו בשלי ועשו לי צמרמורת, הרגשתי את היד שלו על המותן שלי שגרמה לי לרצות להיות קרובה אליו יותר.
נפרדנו מהנשיקה. הוא שוב הסתכל עלי לכמה דקות, כאילו חשב. הוא הסתובב והתחיל ללכת משם, לכיוון דלת היציאה מבית הספר ובלי להסתכל פעם אחת לאחור הוא יצא משם.

עברו שעתיים ולא שמעתי כלום מליאם. סימסתי אלפי פעמים, התקשרתי עשרות חיוגים, אבל הוא לא חזר אלי בשום צורה, ישר הועברתי לתא הקולי וגם שם השארתי כמה וכמה הודעות.
אפילו לא היה נראה שהוא קרא את האסמסים ששלחתי לו.
ניסיתי להשיג את ג'ייק בבית הספר אולי הוא יוכל לענות לי על כמה מתוך אלפי השאלות שהיו לי בראש, אבל התברר שגם הוא חזר הביתה מוקדם. עכשיו זה כבר היה מוזר מדי, שניהם לא היו חוזרים סתם ככה באמצע היום. הרגשתי שאני לא יכולה להישאר שם להמשך היום, הייתי חייבת לחזור הביתה ולברר על מה כל העיניין.

"אני חייבת לחזוק הביתה, תגידי למורה שאני לא מרגישה טוב" ביקשתי ממריסה תוך כדי שסידרתי לעצמי את התיק במהירות.
"אוקי.. קרה משהו אלה?" היא שאלה בדאגה וידעה שלא באמת לא הרגשתי טוב, היא מכירה אותי טוב מדי…
"אני אעדכן אותך יותר מאוחר… אני בעצמי עוד לא ממש יודעת" מילמלתי לעצמי את החלק האחרון ויצאתי מהכיתה.
מיהרתי כמה שיותר הביתה, הלכתי הכי מהר שאני יכולה ולאורך כל הדרך השאלות לא הפסיקו לחפור לי בראש ולבלבל אותי כמה שיותר. הגעתי הביתה ובזרירזות והנחתי את התיק על הריצפה. הבית היה שקט מדי, היה נשמע כאילו הוא ריק והייתי קצת מבולבלת. לפתע שמעתי מילמולים מכיוון המטבח, התקרבתי בשקט וראיתי את כולם עומדים ליד שולחן האוכל. אמא שלי, אבא, ג'ייק ואפילו ג'נה הייתה, אבל לא היה לי אכפת מאף אחד מהם כי כל מה שהעיינים שלי רצו וחיפשו היה אותו אחד היחיד שלא היה שם… ליאם.

"מה קורה פה?" שאלתי מבלובלת.
"אלה אולי תשבי קודם, את רוצה לאכול משהו?" אמא שלי דאגה לי אבל ממש לא היה לי אכפת מאוכל עכשיו. התיישבתי על הכסא וסימנתי לא לשלילה להצעה של אמא שלי.
"אני רק רוצה לדעת מה קורה כאן" ביקשתי לדעת ולא ידעתי לאן להסתכל כי כולם הקיפו אותי ובההו בי.

"אלה… ליאם עוזב, הוא החליט שהוא הולך פנמיית אימונים, את יודעת.. כדי לנסות להתקבל ליחידות הצבא. זה יהיה גם לי קשה, אני יודעת.. זה בסדר" ג'נה אמרה. מה לעאזעל?! ליאם לא עוזב… הוא תמיד דיבר על זה שהוא רוצה ללכת לצבא אבל אף פעם לא חשבנו שהוא באמת יעשה את זה! והוא לא יעזוב אותי !! בטח שלא עכשיו, הוא אמר לי שהוא אוהב אותי בפחות משעתיים! זה לא נכון!!
רציתי להקיא והראש שלי כאב כל כך. לא האמנתי לשום מילה שהיא אמרה.
ניסיתי לעצור את הדמעות כל כך חזק. ניסיתי לא להאמין.
"אני כל כך מצטערת נסיכה שלי… הוא השאיר לך מכתב" אמא שלי מסרה לי מכתב ועוד שנייה בכתה במקומי.
זה היה בתוך מעטפה לבנה. -אלה- היה רשום עליה בבירור.
פתחתי את המעטפה ובפנים היה נייר לבן פשוט. פחדתי כל כך לפתוח אותו, פחדתי לקרוא. מה אם הוא אומר לי פה שהוא ניפרד ממני, מה אם הוא לא אוהב אותי יותר… מה אם הוא לא באמת הולך לפנמייה צבאית ובכלל יעשה לעצמו משהו טיפשי!…. פתחתי את המכתב לאט, רעדתי כולי.

-אלה יקרה שלי… אני מבין שאת מבולבלת ובעיקר ממש כועסת עכשיו, ויש לך כל זכות לכעוס עלי… אבל תזכרי שאת לא יודעת הכל. תאמיני לי שאני לא רוצה לעשות את זה, אני לא רוצה לנסוע רחוק ממך ולא לראות אותך יותר, אבל זה רק לטובתך, אני תמיד יחשוב רק על טובתך… יש לסיפור הזה יותר חלקים משאת חושבת.

אין משהו שאני יזכור יותר טוב מאת החיוך שלך, הצחוק שלך, אותך. אלה… את תהיי חרוטה לי בזיכרון כל הזמן, את בלתי ניתנת להישכח, ואל תשכחי את זה.
אני אוהב אותך כל כך שאני רוצה להרוג את עצמי על זה! רק תבטיחי לי שתשכחי ממני, אני לא אוכל לחיות עם המחשבה שגרמתי לך כאב.

אני אוהב אותך כל כך שזה כואב, וזה הדבר היחיד שאני רוצה שתזכרי ממני.

ליאם-

לא יכולתי להחזיק את המכתב יותר והוא נחת על הריצפה. בחיים שלי לא נאבקתי בדמעות כמו שנאבקתי עכשיו, לא רציתי לבכות מול כולם אבל הרגשתי את הלב שלי נקרע, וזאת הצלקת הכי כואבת שתישאר לי בחיים, אני בטוחה שיכלו לראות את הכאב והכעס הכל כך גדול שהיה לי בעיניים.

"אני כל כך מצטער אלה..אני באמת שלא רוצה לפתח לך תקוות אבל אולי הוא עוד בבית, בחדר שלו אורז…" היא אמרה בשקט, ראיתי שהיא קיוותה שאני לא אשמע את מה שהיא אמרה, אבל הידיעה הזאת שיש עוד סיכוי נתנה לי אור בלב, זינקתי מהכיסא ומיהרתי וצאת החוצה לבית שלהם. הייתי אסירת תודה כל כך עכשיו על זה שאנחנו גרים אחד מול השנייה, אבל זה לא היה ממש משנה, כי ברגע שפרצתי בלחץ לחדר שלו כבר לא הצלחתי להחזיק את עצמי על הרגליים יותר, נחתתי על הריצפה ואת הדמעות כבר לא הצלחתי להחזיק יותק בפנים… החדר היה כל כך ריק, ריק מליאם, מכל מה שמאפיין אותו. הנעלי ספורט האהובות עליו כבר לא היו שם, כדור הכדורסל של המשחק הראשון של נבחרת בית הספר כבר לא היה על המדף, ג'קט הפוטבול שהוא כל כך אהב כבר לא היה תלוי על המיטה.
בכיתי עליו, אבל בכי של כעס… אלוהים כמה שכעסתי עליו, לא היה אכפת לי משום מילה של הסבר שהיה בתוך המכתב שהוא כתב לי, כל הבולשיט הזה, זה לא היה לטובתי, טובתי היא איתו, ולא בלעדיו… לברוח לא יעזור לו. רציתי לראות אותו עכשיו רק בשביל לכעוס ולצעוק עליו.

הדמעות לא הפסיקו לשנייה ולפתע הרגשתי יד מאחוריי נוגעת לי בכתף בעדינות. הסתובבתי וראיתי את ג'ייק עם פנים מנחמות. קמתי אליו וחיבקתי אותו, הוא חיבק אותי חזק וניסה להרגיע אותי.
"דיי אלה… בבקשה אל תבכי, אני פה איתך, את תשכחי ממנו בשנייה אני מבטיח" ג'ייק אמר בשקט וניסה להרגיע אותי תוך כדי שבכיתי.

אני לעולם לא אתן לעצמי לחשוב עליו שוב.