נקמתו של הרוצח – פרק 1 (ניסיון) -חלומות בלהה (מוקדש לכל הוותיקים)

"אוף!" חשבתי לעצמי, כאשר אני הולך ברחוב, "אני שונא ראיה של כלב, זה כזה…עלוב!" "איזה כלב חמוד!" קראה אחת הילדות בנות החמש אשר הסתובבו בקרבתי, וניגשה ללטף את פרוותיי הרכה, לרגע נרתעתי קלות, אני לא הרבה בדמותי ככלב, אך נתתי לה להעביר את ידה הקטנה והנעימה בפרוותיי הרכה ושחורה שעל גבי.
אני שונא להיות בדמותי ככלב, אחר כך אני תמיד חוטף!
אבל אין מה לעשות, ככה זה כשאתה צריך לגדל את אחיך הקטן מאז שאתה בן שתים עשרה.
ההורים שלהו מתו, אני הרי חייב, לדאוג לעצמי ולברנדון.
קשקשתי בזנבי, כדי להראות לה לילדה שאין ממה לפחד, לפתע פשוט, ראיתי את זה!
מודעת מבוקשים, על גנבת כסף, שישים מיליון דולר, סכום מכובד ביותר, ולא תאמינו את מי ראיתי בתמונות המבוקשים! עד כמה שהריאה של רוע גרמני גרועה, בכל זאת הצלחתי לזהות את שני הפרצופים בתמונה.
'לא! אבל זה לא נכון…' חשבתי, מבוהל, לא שמתי לב כלל לכך שעוד ילדים התקרב ללטפי, מיהרתי למודעה, תלשתי אותה עם שיני החדות, ורצתי במהרה למקום המחבוא שלי ושל ברנדון.
הרוח הנעימה של אחר הצהריים נשבה בפרוותיי, ורגלי זזו במהירות מדהימה, משוחרר כל כך, כל חופשי, הגעתי לסמטה החשוכה האפלה, ושורצת העכברים, שהדיפה ריח תחוב ומגעיל. הסתובבתי כמה וכמה פעמים, ובדקתי כל חריץ שדרכו אפר להציץ, מוודה שאף אחד אינו מסתכל וצופה בי, ואז השתנתי, זנבי נשאב במהירות, והעלם כלא היה, עמוד השדרה שלי התארך ושינה את צורתו, עורי השתנה מפרווה של כלב ועור חלק של בן אדם, אוזני שינו את צורתן, ונעלמו לחלוטין, ואיתן חוש השמיעה שלי, הן הופיעו שוב, בצורה אחרת לחלוטין, במקום אחר על ראשי, עצמות ידי ורגלי שינו את צורתן והפכו לידים ורגלים של ב אדם, שערי צמח במהרה, ופרוותיי נשרה לגמרי, פרצופי, שינה את צורתו, ועצמותי השמיעו קולות משונים ביותר, פרצופי הארוך, החל להתכווץ, אפי התקצר, וחוש הריח שלי, נעשה יותר ויותר חלש, הרגשתי כעיוור, חוש שמעתי הפך לחוש שמעתו של בן אנוש, וחוש הראיה שלי, נשאר כשל כלב, לאט לאט חוש הראיה שלי חזר לעצמו, פקחתי את עיני החומות, וחוש הריח העלוב של בני-האדם חזר גם הוא.
אני שוב בן אדם.
התחתי לתפס על הקיר, אחזתי בכל אבן בולטת שיכלה לעזור לי להגיע למעלה, בסופו של דבר, מתנשף ומתנשם, הגעתי למקום המחבוא שלי ושל ברנדון, "ברנדון!" צעקתי והלכתי לכיוונו של אחי אשר ישב על כיסא ושיחק עם השרשרת של אבינו, ג'ק, שרשרת זהב ארוכה, שבקצה צלב.
שמתי את המודעה על השולחן מולו, והוא הרים אותה, חזר אליה וכמה פעמים, הלוך ושוב עינו החומות זזו, שערו הבלונדיני מתנופף ברוח הקלה שהייתה, הוא הרים את מבט אלי, "אבל לא עשינו דבר!" הוא אמר בתוקף, "רק אוכל ומים בשביל לשרוד, כמו תמיד, לא גנבנו שישים מליון דולר מאף אחד." קמטים של דאגה הופיעו על מצחו של ברנדון, "בדיוק בגלל זה חזרתי כל כך מוקדם!" אמרתי, ברנדון קם מקומו, והחל להתהלך בחלל החדר, עד שבלסוף התיישב על אחד המזרנים אשר נח בחדר.
"אני פשוט לא מאמין שהם הפלילו אותנו כך!" הוא אמר והעביר את ידו בשערו הבלונדיני, "תתפלא!" אמרתי והתיישבתי לידו.
"חשבתי ללכת להסתובב מעט, אך עם אצא, ראשי לא יהיה מחובר יותר לגופי כנראה." הוא אמר, צחקתי מעט.
נאנחתי והלכתי לצד שלי בין השמיכות שתלינו, אשר מפרידות מהמרחב של למרחב של ברנדון, ההפרדה נתנה לנו הרגשה של חדרים פרטיים.
הסתכלתי על התמונה של הורי, הם נרצחו ונטשו אותנו לבד מאז אנחנו גרים על אחד הגגות מעל סמטה.
אני חושב שאני עדיין כועס עליהם על זה שהם הלכו, הם הלכו לפני שבע שנים, הייתי רק בן שתיים עשרה וכבר הייתי צריך לגדל את ברנדון שהיה בן תשע וכמה חודשיים, אף אחד במשפחה אינו רצה לקבל אותנו, אבל עברו כבר שבע שנים מאז, אני כבר בן תשע עשרה, וברנדון בן שש עשרה, מחר הוא יחגוג שבע עשרה, הסטתי את מבטי והסתכלתי על השקיעה, נזכרתי בג'ייד, שערה השחור והארוך, עיניה הכחולות כמו האוקיינוס, חיוכה הממכר, פניה היפות, הגומות שמופיעות בכל חיוך שובב שהיא מגניבה לך ללב.
' היא כל כך יפה! אבל אין לי שום סיכוי איתה, ליאו תתאפס! תפסיק לחשוב על ג'ייד ועל כמה שהיא יפה, תלך לישון, עוד מעט מחשיך' אמרתי בליבי, הלכתי למיטה שלי נשכבתי עליה, התכסתי בשמכתי החמה, ונרדמתי.
חלומות בלהה חזרו אלי בבת אחת! דמיינתי שוב את גופתם המתות של הורי, היום שבו חגגתי שתיים עשרה, זה היום שבו הם נרצחו. המתנה. הכי גרועה. בעולם כולו. אני זוכר שבכיתי, אני זוכר שברנדון לא הבין מדוע אמא ואבא שוכבים ולא זזים על האדמה, מדוע מרוח עליהם נוזל אדום, אני זוכר שניסתי להסביר לו, להסביר לו שהם מתים, שהם לעולם לא יחזרו שוב, שלעולם לא נשמע שוב את הסיפורים של אבא, ולעולם לא נאכל שוב את האוכל הטעים של אימנו, לעולם לא נשמע את קולם שוב, אבינו לעולם לא ירים אותנו שוב וירוץ איתנו בשדות, ואמא לעולם לא תחבק אותנו שוב כשאנחנו לא מצליחים להירדם מסיוטים. לא הצלחתי להגיד לו שהם לא יחזרו, לא הצלחתי להגיד לו שהם מתים. שרצחו אותם. ניסתי להסביר לו, אבל הדמעות חנקו את קולי, גוש גדול נשתקע בגרוני, ולא נתן לי להוציא קול.
אני זוכר את פניהם החיוורות והלבנות כסיד של הורי, ואת הדם שהיה מרוח עליהם, דם אדום שהכתים את בגדיהם.
אני זוכר שהצמדתי את אוזני לחזהו של אי, ג'ק, ולא שמעתי את הדופק, לא שמעתי את ליבו הולם שוב ושוב.
חלמתי שוב על הרוצח שעמד מאחורי כשבכיתי על חזהו של אבי, חלמתי שוב את צחוקו הקר והמפחיד, אני זוכר שמכעט זרקתי עליו אבן, אך הייתה לו סכין. הסכין שבה רצח את הורי.
אני זוכר ששיחררו אותו לפני כחודשיים מהכלא, ופגשתי אותו, הוא צחק שוב את אותו צחוק, צחוק קר ומלא שנאה, אני זוכר שהוא הבטיח שהוא ינקום על כך שהכנסנו אותו לכלא. הוא הבטיח שהנקמה תעלה לנו ביוקר.
"לילה טוב!" קולו של ברנדון נשמע העיר הוא מהחלום הנורא, "הכל בסדר לי? אתה נראה חיוור וטיפה מזיע…" ראשו של ברנדון הופיעה מאחורי השמיכות, "סתם, חלמתי שוב על הרצח שלהם…" אמרתי, וקמתי לשתות מעט מים מהבקבוק שאני ממלאים בכל יום.
שתיתי מעט מהמים הזכים ושטפתי את פני החיוורות, "אתם!" צעקה נשמעה מאחורינו ברנדון התקרב אלי, מבשלי ששמתי לב, הצמדתי את גבו לגבי, לא כדי להילחם, אלא כדי להגן עליו.
שוטר יצא מבין הצללים, ואקדח בידו, "ידיים למעלה!" הוא צעק, וכך עשינו, הרמנו את ידינו למעלה, "שנים אנחנו מחפשים את המחבוא שלהם, פרחחים, והנה הוא כאן, על גג אחד הבתים, הרי מי היה חושב שבמקום כל כך קודר אתם תגורו, גנבים. והנה הוא כאן!" הוא אמר, והמשיך לכוון אלינו את האקדח.
הוא העיף אותי על הרצפה בכוח, ופני פגשו בה ראשונים, ודם החל לנזול מאפי, לא הרגשתי את הכאב, דאגתי לברנדון יותר מאשר לעצמי.
הוא קשר את ידינו באזיקים, והצעיד אותנו לכרכרה עם סורגי ברזל.
היינו סמטה, יכולנו לברוח, אנחנו מכירים את כל סמטאות לונדון, ואת כל דרכי הקיצור, הכבישים, המעברים, והרחובות של העיר כמו כף ידינו. אך הייתה לשוטר סכין, ומאז הרצח, הרצח ששינה את חיינו לחלוטין, אנחנו לא מתעסקים עם אנשים אשר יש להם סכין.
נכנסו לבית הכלא, עברנו על פני עשרות תאים, אשר בהם אסירים, אשר רצחו, גנבו, הכו, עברו על חוקים, וכל דרך אחרת כדי להיכנס למאסר. דחפו אותנו לתוך התא שלנו, ופתחו לנו את האזיקים. שפשפתי את מפרקי ידי הכואבים והאדומים מין הלחץ של המתכת הקרה על עורי.
"אנחנו יודעים שאתם חפים מפשע," אמר השוטר שתפס אותנו, הוא יצא מתא, ונעל אותו, "אבל יש להם עבר פלילי, ככה שאפשר להאשים אותכם בלי שום בעיות?" הוא אמר, נעשיתי אדום כנראה, כי ברנדון בהה בי, כעסתי כל כך שעמדתי להתפקע. כפות ידי קומצו לאגרופים, חשכתי את שיני, והוורידים שעל ידי בלטו, "בוא ליאו, נישן ונחשוב מחר איך לברוח מהמקום הארור הזה." ברנדון אמר לי אחרי שהשוטר הלך, וחיוך נבזי על פניו.
עליתי למיטה העליונה, ונשכבתי עליה. הסתכלתי על כפות ידי, שמיד הפכו לכפות ידיים של כלב, 'מה אני בכלל?! אני לא בן אדם, אני לא כלב, אני לא שניהם! מה אני בכלל?!' השאלה הזאת, השאלה עלתה בי כל כך הרבה פעמים, כל כך הרבה שאלות, שאלות לא מוסברות, שלהן לעולם לא אמצע תשובה."גם אתה לא מצליח לישון?" קול שאל אותי מהסורגים, הרמתי את פלג גופי העליון, בצד השני של הסורגים, עמד גבר, אשר נראה בן עשרים ושלוש לכל היותר, שערו היה קצוץ, ידיו שריריות, ומבטו רצחני, קעקוע של דרקון היה מקועקע על צווארו והסתיים באוזנו השמאלית.
"אני הוזה או שיש לך כפות ידיים של כלב?!" הוא שאל מופתע, כפות הידיים שלי מיד חזרו לצורתם הרגילה, "אתה הוזה, ואני רוצה לישון." סיימתי את השיה הקצרה שלנו.
נשכבתי אחורה בחזרה, "גם אתה לא ישן?" הפעם, זה היה קולו של ברנדון, "אני חושש לישון, אני אחשוב שוב על הרצח…הוא חוזר אלי בפלשיים," אמרתי, "מה חוזר אליך, איזה חלקים?" הוא שאל בקול רועד מעט, "הכל! הכל חוזר, החלקים שאתה ראית, החלק שבו הרוצח הבטיח לי שהוא יתפוס אותי, וינקום, החלק שבו השוטרים כעסו עלי שאני לא עושה כלום, החלק שבו מצאנו אותם. החלק שבו ראיתי אותם מוטלים על האדמה, מתים. חסרי כל חיים. מתים. את כל הדם.." אמרתי, הכל חזר אלי בזמן שאמרתי את זה, השוטר ההוא, השוטר שתפס אותנו, הוא אותו השוטר אשר צעק עלי לפני שבע שנים.
עצמתי את עיני..וסוף סוף! נרדמתי, הפעם עם חלום אחר.