ה-בן דוד – הקדמה+פרק 1 (על 1D)

מי יאמין שחיים יכולים להשתנות ביום אחד,יום ארור ונורא.
ביום אחד שמחליטים להגיד שאת שמנה,ביום אחד שאת מחליטה להאמין בזה.
עד גיל 14 שמחתי בחלקי כביכול,ידעתי להעריך את מה שהחיים נתנו לי.
בגיל 15 בן דוד שלי התפרסם,בכל התקופה הזאת בקושי והייתי בארץ, טסתי מספר פעמים בשבוע.
החברים חשבו שאני "סנובית",מרגישה מעליהם כי בן דוד שלי הוא ליאם פיין.
הם החליטו לקרוא לי שמנה,לא לדבר איתי,להתעלם.
באותו יום ארור,לא אכלתי כלום,וגם ביום שלמחרת,בשבוע שלאחר מכן לא יכולתי לסבול יותר.
לקחתי סכין,זכוכית שבורה בכל פעם חפץ חד אחר וחתכתי את עצמי.
ועכשיו עברו כבר שנתיים,יש לי רק חברה אחת טובה,היא היחידה שיודעת הכל.
שני,ילדה נמוכה ורזה,בעלת עיניים כחולות וגדולות ושיער שחור חלק.
ואני,אנג'ל,אנג'י.אני גבוהה ורזה,מאוד,עיניי גדולות ובצבע תורכיז, ושערי בצבע שטני.
—
"אנג'י התעוררי" אמרה אימי והזיזה אותי בעדינות,"בוקר טוב" אמרתי והתמתחתי.
פסעתי בצעדים כושלים אל עבר המקלחת,מצחצחת את שיניי באיטיות.
לבשתי ג'קט פוטבול וג'ינס בהיר עם נקודות לבנות (http://www.pullandbear.com/webapp/wcs/stores/servlet/category/pullandbearil/en/pullandbear/29030/TEEN%2BGIRLS%2BCOLLECTIONS#/2444006/BASEBALL%20JACKET)
יצאתי מהבית,חוטפת את התיק בשניות ורצה אל עבר מכוניתי.
הגעתי לבית הספר,נכנסת במהירות ללא יצירת קשר עין אם תלמידים.
נכנסתי לשיעור כימיה,מתיישבת בשולחן האחרון.
"בוקר טוב" מחייכת אליי שני, "בוקר טוב" עניתי לה.
"היי אנג'י, החלטה קצת פזיזה לבוא עם חולצת בטן שהבטן שלך נשפכת ממנה" צעק כריס.
כולם התחילו לצחוק,הצחוק הדהד במוחי כמו בסרט אימה.
המורה נכנסה ואני עדיין שומעת את צחוק התלמידים,את ההערה של כריס.
הדמעות נשפכו מעיניי,בעודי תופסת את התיק שלי ורצה לשירותים.
ישבתי בפינת השירותים,הדמעות זולגות מעיניי במהירות,כולי רועדת.
פתחתי את התיק,הוצאתי את הסכין, תופסות בו ומתחילה לחתוך.
"לא אנג'י" שמעתי צעקה,התעלמתי,לא יכולתי להקשיב לה, חתכתי חתך אחד,הדם ירד במהירות.
הרגשתי מישהו לוקח מידי את הסכין,לא יכולתי להבין מי זה,הצחוק הדהד במוחי.
היא ניגבה את הדם מידי,דואגת שהבגדים לא יוכתמו.
היא שטפה את פניי,מעירה אותי מהתקף הדיכאון, "שני,למה?" שאלתי.
"אנג'י,את לא שמנה,תעזבי אותם,דיברתי אם אמא שלך" היא לחשה ברוגע.
"את..את די..ברת אם אמא שלי?" שאלתי בחשש, "אנג'י,זה לטובתך" היא אמרה וחיבקה אותי.
היא החזירה אותי לביתי,אמא ואבא ישבו בסלון, "אנג'י,אני לא מחכה יותר,נמאס לי לחכות" אמא שלי אמרה בעודה דומעת, "מה זאת אומרת?" שאלתי.
"את עוזבת עכשיו,וזה לא עוד ביקור לשבוע כפי שאת רגילה,עכשיו זה לתמיד" היא אמרה,מחבקת אותי.
"אמא,אבא,אני לא עוזבת לוומהברהלפטון" אמרתי, "נכון,את עוזבת ללונדון,שם תגורי עם ליאם"
היא אמרה, "לא אמא,בבקשה,אני לא יכולה לעזוב את שני,אותך,את אבא" אמרתי בוכה שוב.
"אנג'י,אני לא מוכנה שתשארי כאן,אנחנו מאחרים לטיסה,בואי" היא אמרה.