אומללות
אין לי זהב לענוד על צווארך או על אצבעך הרזה, אותה האצבע שאת מפנה אלי בזעם, כשאת מכווצת את מצחך משטחת בי את טענותייך הרבות.
לא, אין לי שום תכשיט לתת לך מאבן יקרה שאשיג אי פעם משיטוטי הרבים בעולם, בכל פעם שאת שולחת אותי מהבית המוגן שלנו.
אין לי בגדים יפים לתת לך להשוויץ בפני כולם באותו הגוף שלו את קוראת מקדש.
אין לי שום זר פרחים יפה דיו בשביל להבהיר את העיגולים השחורים סביב העיניים שלך, ובטח לא שלי, מאותם לילות ללא שינה בהם בכית על גורלך, ואני ליטפתי אותך עם ידיים שרופות.
אין לי צבע בפלטת הצבעים בשביל לצבוע את הקשת בענן בכל פעם שאת זקוקה לה אחרי הגשם של העיניים שלך.
ואין לי שום אבן חן ממצולות הים, לשם אבנה כל כלי הצולל עמוק, חופר מבעד לאפלה.
לא, אומללות, טיפת חמלה אין בך, קשה כמו אבן.
תגובות (1)
קטע קצר ויפה (=
אהבתי את התיאורים/דימויים ובכללי את הכתיבה עצמה [=